לפעמים נדמה שבכל רגע נתון מתקיים מרתון בנקודה כלשהי על מפת ארצנו. פעם היה לנו רק מרתון בטבריה ופה ושם כמה מרוצים למרחקים קצרים, קילומטרים ספורים, ובינוניים. היום, כל יישוב שמכבד את עצמו חייב להתהדר במרתון או לכל הפחות בתחרות ריצה למרחקים בינוניים. מתקבל הרושם שעל מנת שיישוב יהיה ראוי להגדרתו המוניציפלית לא די בהכרה ממשרד הפנים, אלא יש צורך בהכרה מאיגוד האתלטיקה ומחברת ו”מרתון ישראל”, חברת ההפקות של אירועי הריצה בארץ. פספסתם את מרתון תל-אביב? לא נורא, יש מרתון בירושלים; רוצים מרתון עם מטען היסטורי-יהודי? מרתון התנ”ך מחכה לכם; לא מספיק קשה לכם? יש מרוצים במעלה החרמון, במדבריות אילת ואפילו חצי מרתון היתולי לציבור חובבי האלכוהול יש בארצנו. לאן כולם רצים?
חדוות הריצות לא פסחה על צידו המזרחי של הקו הירוק, ולמי שתהה, יש מרתון ברשות הפלסטינית והוא נקרא… “מרתון פלסטין”. הרוח החיה מאחורי המרתון היא אִעְתִדַאל אִסְמַאעיל, מנכ”ל “מרתון פלסטין”. אעתדאל מעידה על עצמה כי כבר כילדה אהבה פעילויות ספורט ובבית הספר של עיר הולדתה, טול כרם, היא שיחקה כדורגל וכדורסל והרבתה לצאת לטיולים בטבע. את לימודיה האקדמיים עשתה באוניברסיטת ביר-זית ברמאללה, שם למדה כלכלה ומדעי המדינה והייתה פעילה במסגרות הסטודנטים של פת”ח. באותן השנים התחולל גם האירוע המעצב של חייה – האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, שבמהלכה נמנעה ממנה התנועה החופשית. כל אלו הטמיעו בה את רעיונות התנועה החופשית והריצה.
פעילותה הפוליטית הביאה אותה לעבודה במשרדי התרבות והספורט הממשלתיים ושם התחברו המודעות הפוליטית והחיבה לספורט. תוצאת החיבור הייתה ההחלטה לייסד מרתון פלסטיני. לא מדובר במהלך פשוט וטבעי מסיבות רבות. ראשית, ישנן בעיות גיאו-פוליטית: המארגנים נדרשו לבחור במסלול שיהיה נוח לריצה מבחינה טופוגרפית ואקלימית, אך במקביל יתמודד עם אתגר העדר הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני ומחסומי צה”ל. שנית, ישנו אתגר חברתי-תרבותי: בחברה הפלסטינית בראשית שנות ה-2000 לא הייתה מודעות לתרבות הריצה, קרי מאגר המשתתפים שמתורגלים בריצות למרחק עשרות קילומטרים לא היה גדול. בנוסף, הריצה מחייבת לבוש מיוחד (רוצה לומר מכנסיים קצרים, גופיות) כמו גם התחככות בין גברים לנשים. כדי להבין את הפוטנציאל הבעייתי שבדבר די אם נזכור את פרשיית ביטול תחרויות הריצה בטירה ובאם אל-פחם על רקע מתחים בין יוזמי המרוצים לכוחות השמרניים בערים הללו.
בהתחשב בכל הנתונים הללו הוחלט לקיים את המרתון בעיר בית לחם. אעתדאל ידעה כי לפחות בתחילת הדרך עליה להתבסס על רצים זרים ממדינות אירופה, במיוחד בכל הנוגע למרתון מלא (42 ק”מ) ובית לחם היא עיר מעורבת (מוסלמית-נוצרית), שרגילה לראות זרים מחו”ל על התנהגותם ולבושם יוצאי הדופן (או במילים אחרות, לא יהיה מוזר לראות שם רצים בבגדים קצרים) וכמובן בעיר יש תשתית לקליטת תיירות ריצה. וישנה סיבה נוספת שהובילה לבחירה בבית לחם; בשנת 2010 הפך מרתון ירושלים לתחרות רשמית ובינלאומית. אעתדאל מודה כי עובדה זאת תרמה גם היא לרצון לייסד מרתון פלסטיני ולקיימו במרחק קילומטרים ספורים מהתחרות הירושלמית.
בשנת 2013 הוזנק המרתון הפלסטיני הראשון ומכאן פנתה אעתדאל לשלב הבא – לזכות בהכרה בין לאומית במרתון. על מנת להגיע לשלב זה נדרשו אנשי מרתון פלסטין לזכות באישור איגוד המרתון העולמי. מעבר להשקעה בציוד המקצועי היה עליהם לקבל את הסכמת האיגוד לעובדה שבניגוד למקומות אחרים אין בבית לחם מסלול ריצה נוח שמשתרע על 42 ק”מ ברצף (במרתון פלסטין רצים פעמיים מסלול שאורכו 21 ק”מ). האיגוד הבין-לאומי נדרש גם להסכים לעובדה שמרתון פלסטין מוזנק מכנסיית המולד ועובר לצד אתרים פוליטיים דוגמת מחנה הפליטים אל-עאידה וגדר ההפרדה (לפי חוקי האיגוד אסור למרתון להיות אקט פוליטי או דתי). צוות מרתון פלסטין התגבר על מכלול הבעיות והאתגרים ומשנת 2017 זוהי תחרות ריצה בין-לאומית באופן רשמי.
מרתון פלסטין כמו עמיתו-יריבו מרתון ירושלים הפך להיות אמירה פוליטית-חברתית. ראשית, 50% מהמשתתפות במרתון הן נשים. כאשר עלתה ביקורת על המרתון המעורב (נשים וגברים שרצים יחדיו) בחרה אעתדאל לצטט את אמהּ שאמרה כי גם בעלייה לרגל למכה גברים ונשים עולים יחדיו. שנית, בולטות בו התארגנויות של קבוצות רצים תחת מטריה פוליטית – למען שחרור אסירים, למען הפליטים וכו’ (בדומה, אגב, למה שמתרחש לעיתים במרוצים שונים בישראל). שלישית, בכוונת מכוון מרתון פלסטין/בית-לחם מתקיים כשבוע לפני מרתון ירושלים. בקיצור, זאת לא רק תחרות ריצה, זאת גם תחרות פוליטית. מכיוון שאת המרתון של שנת 2022 כבר החמצנו אפשר להתחיל להתכונן למרתון הבא; שריינו ביומנים את התאריך 10.03.2023, שבוע בדיוק לפני מרתון ירושלים. פרטים באתר המרתון. מי שאינו מחובבי הריצה או מנוע מלהגיע לבית-לחם יכול להסתפק בסרטון הזה.
