מאת שלומי דסקל
אמנם מערכת הבחירות המוניציפליות מאחורינו, אבל רגע לפני שהן תישכחנה לגמרי ותתעוררנה לחיים בעוד חמש שנים, הבה נאיר כמה פינות שנסתרו מהעין הישראלית, בכל מה שנוגע להתרחשויות בתקופה הזאת בחברה הערבית
שלום וקלישאות
שהר אל-מרחבא (חודש השלום) הוא השם המקובל ביישובים ערביים רבים בישראל לתקופה שלפני הבחירות המוניציפליות. זהו החודש שבו ראש העיר יורד לרחוב, מתחכך בהמונים, מברכם לשלום, סולל כבישים, מתקן מדרכות וכיוצא בזה. לכולם ברורים חוקי המשחק: ראש הרשות, שלרוב מתעלם מתושבי יישובו, הופך לנגיש, עממי ופעיל למען העיר זמן קצר לפני הבחירות. זאת איננה תופעה נדירה בערי ישראל, אך למיטב ידיעתי רק ברחוב הערבי התקופה הזאת זכתה לכינוי מיוחד.
מעבר לסלילת הכבישים ואמירת השלום דבר נוסף משותף לרוב היישובים הערביים בישראל; המועמדים השונים מציגים אותן סיסמאות בנאליות וממחזרים נושאים זהים: ראשית, ביקורת על היריב. שנית, הבטחות למיגור האלימות ביישוב, לבנייה לטובת זוגות צעירים ואספקת מקומות עבודה. הזמר העממי סמיר יאסין איפשר לנו להציץ בתופעה בשירו “מועמד לראשות [היישוב]” (מרשח רא’אסה – مرشح رئاسة)
יאסין, שבשנים האחרונות מפרסם שירים סאטיריים בנושאי הבחירות המוניציפליות והכלליות, כפי שניתן לראות בערוץ היו-טיוב שלו, מציג באותו שיר תופעה נוספת שמלווה את הבחירות בחברה הערבית בישראל – המועמדים מחזרים אחר המשפחות החזקות ביישובם. בתמורה לקולן הם מציעים הבטחות כלכליות וכספיות (מחיקת חובות לרשות המקומית, העסקת בני המשפחה במנגנוני המוניציפאליים של היישוב וכדומה). לפי הדעה המקובלת ברחוב הערבי ההבטחות הללו קובעות את גורל הבחירות.
יחד עם זאת, מאחורי הביקורת על הבנאליות והלגלוג על המילים הריקות מתוכן אפשר לראות מה מעסיק את הציבור הערבי במישור המוניציפאלי: האלימות הגואה ואוזלת ידה של המשטרה או הרשות המקומית להילחם בתופעה; מחסור במקומות עבודה בתוך היישובים הערביים; מחסור בדירות, דבר שמוביל לבנייה לא-חוקית לצד בנייה פראית חסרת חן “בתוך המשפחה” (מבני קומות שנראים כטלאי על טלאי)
יש חדש?
במערכת הבחירות האחרונה נראו גם תופעות חברתיות חדשות: יותר ויותר צעירים ונשים התמודדו על ראשות הרשויות כמו גם על מקומות במועצות הישובים. לאורך השנים מקובל היה להציב נשים ברשימות שהתמודדו על מקום במועצת היישוב, אך בדרך כלל הן היו במקומות לא ריאליים. הדבר נעשה כדי לצאת ידי חובת הצבת נשים ברשימה וכמובן כדי להגדיל את כמות המצביעים לרשימה. השנה נראו יותר ויותר מועמדות למועצות במקומות ריאליים, ובכפר קרע אפילו התמודדה אישה, ויקטוריה זחאלקה, על ראשות המועצה. ניסיונה לא צלח, בלשון המעטה; זחאלקה זכתה במקום האחרון מבין שמונת המתמודדים על התפקיד, כשפחות משני אחוזים מהקולות הגיעו אליה. בהערת אגב נציין כי אילו הייתה הגברת זחאלקה זוכה בתפקיד היא לא הייתה האישה הראשונה המכהנת בראש יישוב ערבי. זכות הבכורה שייכת לוויולט ח’ורי, ראש מועצת כפר יאסיף בשנות השבעים. בנוגע לכניסת הצעירים למועצות הרי שתופעה זו בלטה במיוחד בערים המעורבות. שינוי נרשם גם בתחום המוסיקלי בכל הקשור לג’ינגלים ולשירים שליוו את מערכת הבחירות: השימוש בשירים לאומיים של זמרים דוגמת פירוז, מרסל ח’ליפה וג’וליה בוטרוס נעלם ואת מקומם תפסה מוסיקה רעשנית, צוהלת יותר ובעלת גוון לאומי פחות.
מה בנוגע לאחוזי ההצבעה?
כמקובל בבחירות המוניציפליות, גם הפעם שיעורי ההצבעה ביישובים הערביים היה גבוה מהרגיל, בהשוואה ליתר היישובים במדינה. אם בכל הארץ אחוז ההצבעה התקרב ל-60% הרי שברוב הישובים הערביים הוא חצה את קו ה-80% (ובכך תרם מאד להעלאת אחוז ההצבעה הארצי). נתון דומה נרשם גם ביישובים שבהם התקיים סיבוב בחירות שני (מול כ-45% בכל הארץ).
סיבוב שני?
סיבוב שני התקיים ב-55 ישובים בישראל. 27 מתוכם ישובים ערביים. כלומר, מחצית מהיישובים שבהם התקיים סיבוב שני היה ערבי. מדוע? ברוב המקרים נדרש סיבוב שני ביישובים שבהם התמודדו מספר רב של מועמדים על תפקיד ראש המועצה. ביישובים ערביים מצב זה לא היה נדיר. לדוגמא, בג’ולס התחרו 7 מועמדים על 4700 מצביעים; על קולותיהם של 13 אלף מצביעים בכפר קרע התמודדו 8 מועמדים (מערכת הבחירות החלה עם 16 מועמדים); בקלנסוה התמודדו 6 מועמדים (אחד פרש בערב הבחירות) על קולות 11.500 איש ואישה. הסוציולוגית ח’ולה אבו בכר טענה כי אחת הסיבות לריבוי המועמדים ביישובים הערביים נובעת מהתחושה כי כל איש ציבור שני חושב שהוא מתאים לתפקיד ואם פלוני יכול לכהן בתפקיד ראש המועצה, גם אני יכול.
החלשות המפלגות
האם המפלגות המסורתיות (חד”ש ובל”ד) נחלשו או לא? תלוי את מי שואלים. בחד”ש התגאו בזכייה מחדש ברשויות סח’נין, עראבה ודיר חנא (יישובים שמכונים בשיח המקומי “משולש יום האדמה” – שלושת הישובים שתושביהם נפגעו ביום האדמה שנת 1976). מאידך יש הטוענים כי בסח’נין ובעראבה חד”ש זכתה מן ההפקר – על עלי עאצלה, ראש העיר המכהן בעראבה, נאסר להתמודד זמן קצר לפני יום הבחירות בשל עבירות תנועה חמורות; בסח’נין מסבירים כי זה לא היה ניצחון לחד”ש אלא למשפחת אבו ריא החזקה. במקביל, חד”ש הפסידה שתי רשויות שהיו בידיה מזה שנים – יפיע ואכסאל.
כמו כן כדי לתת את הדעת לטענה שנשמעת לאחרונה – התחזקות כוחה של התנועה הערבית לשינוי. תע”ל, מישהו מכיר? רוב הסיכויים שהשם לא מצלצל מוכר, אך זוהי מפלגתו של ד”ר אחמד טיבי. בתנועה טוענים כי הם זכו בהנהגת 12 יישובים. אחרים טוענים כי הם זכו ב10-8 יישובים. בכל מקרה יריביהם טוענים כי הם בסך הכל תפסו טרמפ על דמויות חזקות שהתחרו על הנהגת כמה יישובים ואין מדובר בתנועה שתקעה יתד בזירה הפוליטית המקומית. אם כי ברור שד”ר טיבי ינסה להשתמש בנתון זה לקראת הבחירות הארציות הבאות, במשימתו להדיח את איימן עודה מראשות הנהגת הרשימה המשותפת.
בכל מקרה קשה להתעלם מהעובדה כי גם ביישובים הערביים מתרחש תהליך שדומה למה שהתרחש בישובים רבים בישראל – יותר ויותר רשימות עצמאיות או משפחתיות נראות בזירה המוניציפלית. יש לכך הסברים רבים, מהם אפשר להזכיר את הבאים: בעקבות הסכמי אוסלו הציבור הפסיק לכרוך את הלאומי עם המקומי. כלומר, את מקומה של האידיאולוגיה הגדולה תופסים צרכי הפרט היום-יומיים; ההתעלמות מכוחן של המפלגות במערכת הפוליטית הארצית וחוסר יכולתן להוביל מהלכים פוליטיים בכנסת, מובילה לירידה בכוחן בתוך החברה הערבית; ישנה תחושה בציבור הערבי כי לא ניתן להסתמך עוד על המפלגה, ובמצב כזה הציבור יחזור למוקד הכוח המסורתי – המשפחה.
קללת היו”ר
מה משותף לאנשים הבאים: ראמז ג’ריסי, שוקי ח’טיב, מחמד זידאן? כולם כיהנו בתפקיד יו”ר ועד ראשי הרשויות הערביות וכולם היו ראשי ערים שהפסידו בבחירות המוניציפליות. במערכת האחרונה הצטרף אל הרשימה גם מאזן ע’נאים, ראש העיר סח’נין (לשעבר). פה ושם כבר מתחילה להישמע הטענה כי קללה הוטלה על המכהן בתפקיד ונגזר עליו כי לא יסיים את חייו הפוליטיים כמנצח. האם הדבר ישפיע על זהות היו”ר החדש?