מאת שלומי דסקל

בסוף חודש ינואר פורסמה תוכנית השלום של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ. התוכנית מוכרת יותר בכינויה “עסקת המאה”, ובערבית צָפְקָת אל-קַרן (صفقة القرن). מיד עם פרסומה היא זכתה בערבית לכינויים שונים מעט, שהתבססו על משחק מילים הכל-כך מתבקש סביב הדמיון הפונטי בין המילים “עסקה” (צָפְקה صَفْقَة) ל”סטירת לחי” (צָפְעה صَفْعَة) ו”יריקה” (בַּצְקה بَصْقَة). מעבר לחידודי הלשון ולתגובות מכל רחבי הקשת הפוליטית הפלסטינית, בלטו מספר תגובות מתחום עולם התרבות. לפניכם שתי דוגמאות לתגובות הללו.

הפרפר של פלסטין

וַלָאא’ בַּטָאט (ولاء بطاط) היא אחת הדמויות המזוהות ביותר בתקשורת הפלסטינית עם תוכניות ילדים. בּטאט, ילידת דאהריה (الظاهرية) שבדרום הר חברון, החלה את דרכה המקצועית עוד כילדה בת 12, כשהופיעה ברצועת הילדים של תחנת טלוויזיה חברונית. בהמשך עברה ל”קול פלסטין”, תחנת הטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלסטינית. עבודתה בעולם השידורים לילדים הקנתה לה את הכינוי “הפרפר של הטלוויזיה הפלסטינית” (פַרַאשֶת תלפיזיון פלסטין – فراشة تلفزيون فلسطين) או בקיצור “הפרפר של פלסטין” (פַרַאשֶת פלסטין – فراشة فلسطين).

עבור בּטאט העבודה עם הילדים היא חלק מזהותה הפלסטינית ומחויבותה למאבק הלאומי. מאפיין זהות נוסף שלה הוא לבושה – בּטאט מקפידה להופיע כשהיא מכוסה בחִג’אבּ. בראיונות איתה סיפרה כי רק הטלוויזיה הפלסטינית הסכימה להעסיק אותה, בעוד תחנות הלוויין הערביות נרתעו מלבושה. במקביל לפעילותה התקשורתית בּטאט גם הקימה להקת תיאטרון לילדים, ובשנת 2015 נבחרה כאחת מנשות השנה בעולם הערבי, ע”י מוסד “אישיות השנה בפלסטין ובעולם הערבי”. לאחרונה היא פנתה גם לתחום השירה, והוציאה לאור שני שירי ילדים לרגל השנה החדשה ולרגל חודש הרמדאן.

“עסקת המאה” חיברה בין חיבתה לשירה וזהותה הלאומית, ובראשית חודש פברואר, זמן קצר לאחר פרסום התוכנית, הוציאה בּטאט שיר נוסף, הפעם למבוגרים יותר. השיר נקרא “צָפְקָה צ’או” (صفقة تشاو – “להתראות עסקה”). מדובר בגרסא מקומית לשיר העם האיטלקי “בלה צ’או“, שיר שהחל את דרכו כשיר מחאה של פועלות חקלאות איטלקיות, הפך להיות מוכר בכל העולם כשיר הפרטיזנים האיטלקים במלחמת העולם השנייה ועד היום מזוהה כשיר מחאה. בהערת אגב נזכיר כי השיר עורר לא מזמן מחאה בארץ, כשהשתמשו בו לצרכי פרסום לבנק בישראל. כפי שניתן לראות בקליפ שמלווה את השיר, בּטאט חוזרת ליסודותיו הלוחמניים של השיר המקורי. השיר יצא לאור בחסות ערוץ הטלוויזיה “פלסטיני” (فلسطيني) המיועד לצעירים, ומתמחה בתחומי התרבות והאמנות. לטובת מי שהערבית אינה שגורה בפיו השיר מלווה בכתוביות באנגלית.

החצופים

בשנת 2014 עלה לאוויר ערוץ שידורים חדש בשם AJ+  . מדובר בערוץ מבית היוצר של תחנת אל-ג’זירה, אך בניגוד לתחנת האם, כל תכני הערוץ החדש מיועדים לרשת האינטרנט – יו טיוב, אינסטגרם, טוויטר וכו’. במילים אחרות, תחנה לצעירים. בראשית ימיו שידר הערוץ באנגלית בלבד, אולם עד מהרה שידוריו הורחבו לשפות נוספות, וכיום הוא משדר גם בערבית, ספרדית וצרפתית. בשנת 2015, עם שילוב השפה הערבית בשידורים, עלתה לערוץ תכנית סאטירה בשם “אל-סַליט אל-אִחְ’בּארי” (السليط الإخباري).

בשם התוכנית ניתן לראות משחק מילים חביב בערבית; בתחנות רבות מקובל לכנות את מהדורת החדשות “שַריט אל-אֲחְ’בּאר” או “אל-שַריט אל-אֲחְ’בּארי” (شريط الأخبار, الشريط الاخباري – מילולית: רצועת החדשות). יוצרי התוכנית בחרו בשם שפונטית מזכיר רצועת חדשות, אבל מעשית מפגין משהו אחר לגמרי. “סליט”, בערבית פירושו “חצוף”, “חד-לשון”. לפיכך הפירוש המילולי של שם התוכנית יכול להיות “החצוף החדשותי” או “משדר החדשות החצוף”. בבחירת השם רצו יוצרי התוכנית להצהיר כי הם מתכוונים לעסוק באקטואליה, אך מנקודה ביקורתית, חצופה.

ומי הם יוצרי התוכנית? מאחוריה עומדים שלושה: הוגה הרעיון היה ניקולס ח’ורי (نيكولاس خوري), זמר ראפ וסטנדאפיסט ירדני ממוצא פלסטיני-סורי. אליו הצטרפו אחמד אל-ח’אלדי (احمد الخالدي), שמגיע מתחומי הראפ והקומדיה; והצלע הנשית בחבורה מרוה אל-חאראתי (مروة الحاراتي) סטנדאפיסטית לבנונית. ביחד מכים השלושה ללא רחם בעולם הערבי ובמנהיגיו. כשהגיעה תורה של עסקת המאה גם ל”חצופים” היה מה לומר. כפי שניתן לראות בקטע הם מבקרים את ארה”ב, ישראל והנהגת הרשות הפלסטינית. באופן כללי כדאי לבקר בערוץ היו-טיוב של החבורה. יש לזכור כי הם ביקורתיים מאד, לא מחובבי ישראל, לרוב מדברים מהר (ואין תרגום), אבל הקטעים שלהם מרעננים (גם אם מעצבנים ומטרידים) ומאתגרים לשונית, ומכיוון שזאת אקטואליה המסגרת הכללית די מובנת.