מאת אלכס גרינברג
המתיחות במפרץ הפרסי גוברת מיום ליום והיא הגיעה לשיאה בשבוע האחרון כאשר שתי מיכליות נפט השייכות לחברה יפנית ניזוקו מפיצוץ של מה שנראה כמוקש עלוקה, לאחר שהגרסה של שיגור טורפדו נפסלה. לעת עתה אין הוכחות ברורות לגבי זהות המבצעים, אבל איראן היא החשודה המיידית. מעניין שלא רק ארצות הברית אלא גם בריטניה האשימה את איראן. מובן שאיראן הרשמית הכחישה מכל וכל את מעורבותה; סוכנות הידיעות פארס האשימה מפורשות את ישראל ואת ערב הסעודית בפיגוע נגד שתי המכליות. גם כלי תקשורת המזוהים עם קטאר האשימו בתקרית ״כוחות הפועלים מאחורי הקלעים״ והעיתון אל-קדס אל-ערבי רמז למעורבות ישראלית וסעודית במטרה לגרור את אמריקה להתנגשות עם איראן.
קשה לתאר גורם אחר מלבד איראן שהיה מסוגל ומעוניין לבצע פגיעה שכזאת במיכליות. ראשית כל יש להוציא מכלל האפשרות פעולה של המורדים החות’ים התימניים שבוצעה לפי הוראה מאיראן, מהסיבה הפשוטה שהמיכליות היו במרחק רב מחופי תימן, הרבה מעבר לטווח הפעולה הרגיל של החות’ים, אם כי האחרונים פועלים בהתאם למדיניות המתואמת עם איראן.
מחקר של חברת החקירות ממודיעין ממקורות גלויים (ossint) בלינגקט הראה שאכן איראן היא החשודה העיקרית. רק דמיון קונספירטיבי פורה במיוחד יכול לראות בפגיעה בשתי המכליות מזימה ישראלית או סעודית. הסעודים התפרסמו בעולם, במיוחד אחרי החיסול האכזרי של ג’מאל ח’אשקג’י (שלא היה עיתונאי מקצועי אבל בהחלט היה סוכן השפעה של קטאר העוינת לסעודיה) כמגושמים ובלתי מקצועיים. זאת כאשר הפעולה כגון הטמנת מוקש על בטן או חרטום הספינה מצריכה רמה לא מבוטלת של מקצועיות: המבצעים דאגו לכך שהפיצוץ לא יסב נזקים רציניים מדי, שאיש לא ייפגע והמכלית לא תטבע. באורח פלא, סירות של משמרות המהפכה היו קרוב מאוד לאזור והגיעו כדי “לחלץ” את כל הזקוקים לעזרה. המדינה היחידה באזור שיש לה יכולת טכנית כזאת היא איראן.
בעקבות התקרית כלי תקשורת עולמיים החלו מפרשים את האירועים כהידרדרות מסוכנת לקראת מלחמה “בלי מנצחים”. דיווחים כגון אלה רחוקים מניתוח צבאי-גיאו-אסטרטגי אמיתי מפני שהם לעולם לא נכתבים מתוך מתודולוגיה קפדנית אלא פשוט חוזרים על ססמאות שחוקות לפיהן מו”מ ודיפלומטיה זה תמיד טוב ואילו מלחמה זה תמיד רע. למותר לציין שעמדה כזאת נוחה מאוד למשטר האיראני.
נשאלת השאלה האם איראן משחקת באש ומתנהגת באופן רציונלי – הרי יש לזכור שתקיפת המיכליות המדוברת איננה הראשונה אלא קדמה לה פגיעה במכליות בקרבת הנמל אל-פג’ירה שבאמירויות הערביות המאוחדות. לעת עתה התשובה היא שלילית וחד משמעית. עוד בדצמבר הבטיח נשיא איראן חסן רוחאני שאם איראן לא תוכל לייצא נפט, לא יהיה ייצוא נפט מהמפרץ כלל. נדמה שעתה איראן פשוט מיישמת יישום חלקי של האיומים שלה. אפשר אפילו לומר שאיראן פשוט חייבת לעשות משהו כדי שלאיומים של בכיריה תהיה משמעות כלשהי, מעבר לבלוף ואיומי סרק. מה שברור הוא שאיראן לא מתכוונת ולא מסוגלת לשחזר את מלחמת המיכליות משנת 1986 ולו רק מפני שהסביבה הבינלאומית השתנתה ללא היכר ולא לטובת איראן. סגירת מיצרי הורמוז, המהווים עורק תחבורה ימי עולמי, תגרום לתגובה חריפה, ולא רק אמריקאית. לאיראן אין הרבה אופציות מעשיות להתגבר על סנקציות אמריקאיות ובמיוחד על האיסור לרכוש נפט איראני. נכון שמשמרות המהפכה מיומנים בסחר חליפין ובהברחות, אבל עדיין היקף הברחות הנפט אינו יכול לכסות על ההפסדים שנגרמו כתוצאה מאבדן ההכנסה מייצוא הנפט.
מה שנותר לאיראן לעשות הוא להציק לשכניה, במיוחד לערב הסעודית אבל לשמור על איזון: איראן יכולה להציק לאותם שכנים אך ורק באמצעות שליחים אבל לא בדרך של עימות ישיר, שאיראן בשום פנים ואופן לא מעוניינת בו. לכאורה, קשה להבין מה בדיוק מרוויחה איראן מפגיעה בשתי מיכליות, אבל אי-ההבנה היא רק ממבט ראשון. לאור המדיניות המוצהרת של איראן: שאיפה לפגוע בייצוא הנפט מהמפרץ, כל שיבוש הוא מבורך. אפשר לשער שהישנותן של פגיעות כאלה בספינות תגרום בסופו של דבר לדאגה גוברת בעולם ולעליית מחירי הביטוח של ספינות ומיכליות, מה שבתורו עלול להתבטא גם במחירי הנפט.
נוסף על כך, לאיראן מחזיקה בשני כלים עיקריים כדי להציק לארצות הברית: המורדים החות׳ים בתימן והמיליציות הפרו-איראניות (כמו אל-חשד אל-שעבי) בעיראק. המורדים החות׳ים משגרים טילים לעבר מתקנים סעודיים ומשתמשים בכתב״מי-תקיפה נגד הסעודים, כאשר איראן היא זו שמספקת להם את הנשק הכבד הזה. לאחרונה, בתאריך 17 ביוני, החות׳ים תקפו את שדה התעופה בעיר אבהה בערב הסעודית באמצעות רחפן תקיפה. קדמו לכך תקיפות רבות אחרות של בסיסי אוויר סעודיים ואפילו של מתקני חברת הנפט הסעודית אראמקו. ערב הסעודית, השקועה עד צוואר במלחמה בתימן, לא מצליחה להתמודד עם תקיפות אלה, למרות ההפצצות המסיביות של האזורים בשליטת החות׳ים.
בינתיים גם עיראק הפכה לזירת עימות בין איראן לארצות הברית. לאחרונה אירעו בעיראק כמה מתקפות על אינטרסים אמריקאיים כאשר האירוע החמור ביותר הוא ירי רקטות קטיושה לעבר המתקנים של חברת הנפט האמריקאית אקסון מוביל בבצרה בתאריך 19 ביוני. טיל נורה לעבר בסיס צבאי במוסול בו שוהים חיילים אמריקאים. לפני מספר שבועות נורו רקטות סמוך למבנה השגרירות האמריקאית בבגדאד. אמנם איש לא נטל אחריות על התקריות, אך אין ספק כי מי שעומד מאחוריהן הוא המיליציות השיעיות הפרו-איראניות. קשה לראות בתקריות אלה משהו אחר, חוץ ממסר שאיראן מנסה להעביר לארצות הברית.
עד כה לא הייתה כל תגובה אמריקאית רצינית להתגרויות האיראניות. נראה שהנשיא טראמפ יהיה מאוד זהיר ויעשה הכל כדי להימנע מעימות אמיתי עם איראן, אם כי הדעת נותנת שמזכיר המדינה מייק פומפאו, המנהל את המדיניות האמריקאית בעניין איראן, היה רוצה פעילות אמריקאית תוקפנית יותר כלפיה. נוסף על כך, ארה”ב נמצאת במצב מאוד לא נוח דווקא בגלל ״המורשת״ של מלחמת עיראק: הממשל האמריקאי של הנשיא בוש הציג ״ראיות״ מפוברקות להימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק ערב המלחמה, ולכן טבעי שהפעם הסרטונים שהראה הפיקוד האמריקאי לא מעוררים אמון רב במיוחד, מה גם שקשה מאוד להבין מה בדיוק רואים בתמונות. בעיה נוספת היא המאמץ התעמולתי של איראן ושל קטאר להציג כל עימות צבאי עם איראן, ולו מוגבל ביותר, כקטסטרופה נוראה שאין גדולה ממנה. במלים אחרות, כלי תקשורת אמריקאיים רבים נוטים לראייה דיכוטומית ובינארית של המציאות שבה הבחירה היא בין השלמה עם כל מה שאיראן עושה או מלחמה אפוקליפטית במטרה להחליף את השלטון בטהראן. אפשר להתרשם שמדובר במאמץ תעמולתי מכוון היות שאיש מקרב אנשי טראמפ, למעט אולי ג׳ון בולטון, אינו נמנה עם השמרנים החדשים, המאמינים בהפצת דמוקרטיה בכח. ניכר ש״החלפת משטר״ בפי כמה דוברים אמריקאים הם אינה משאלה לכונן דמוקרטיה באיראן אלא פשוט איום מרומז לאיראן.
אם כן, האם האזור מתקרב בצעדי ענק לעוד מלחמה? נדמה שלא. מזכיר המועצה לביטחון לאומי של איראן, עלי שמח׳אני, אמר במהלך ביקורו ברוסיה ש״בניגוד לתעמולה של כמה גורמים נגד איראן, לא תהיה מלחמה מאחר שאין סיבה שתפרוץ מלחמה״. למתבונן מהצד מתגלה מחזה מדיני נדיר: שתי מדינות מצחצחות חרבות ומשמיעות איומים זו כלפי זו, תוך שהן מדגישות שאינן מעוניינות במלחמה. הסכנה אורבת מכיוון ההסלמה הבלתי-רצונית. באיראן קיימת היררכיה ברורה של שרשרת הפיקוד ולא ייתכן שמפקד ספינה של משמרות המהפכה יחליט לתקוף ספינה אחרת מיוזמתו ומבלי שקיבל פקודה. עם זאת, נראה שלאיראנים, כמו לכל אחד אחר, יש קושי מסוים לנהל משברים במצבים מורכבים. איראן מתנהגת בדומה לרוסיה – היא הולכת על הסף, אולם אין לה כוונות התקפיות של ממש. אלא שהאיראנים יכולים לטעות ולבצע פיגוע אחד יותר מדי, דבר שיחייב תגובה אמריקאית, גם אם הנשיא טראמפ באופן אישי מעדיף להימנע מתגובה צבאית. במקרה כזה, יש אפשרות להסלמה עם השלכות שונות; אחת מהן היא מלחמה בין ארה”ב לאיראן.