מאת אלכס גרינברג

מאז הפלת הרודן מעמר קדאפי לוב לא קיימת כמדינה מאוחדת ומהווה מוקד של טרור, ומרכז סחר בבני אדם, כאשר חופיה הם נקודת המעבר של פליטים אפריקאים לחופי אירופה. האם ישנם סיכויים לשיפור המצב ולהפחתת הסבל הבלתי נגמר של האוכלוסייה?

סקירת המצב הקיים לפי כמה פרמטרים עלולה לספק תשובה שלילית בניגוד למנטרות המדגישות שרק פתרון פוליטי ייתכן בלוב. לוב מתחלקת בין שתי ממשלות יריבות, שמסרבות להכיר זו בסמכותה של זו: ממשלת ההסכמה הלאומית בטריפולי ובית הנבחרים בטוברוק. במזרח יש גורם שלישי (הנוטה בבירור לברית עם ממשלת המזרח), מפקד בכיר של צבא קדאפי לשעבר ומפקד “הצבא הלאומי הלובי” הגנרל  חַ’לִיפַה חַפְתַר. שתי הממשלות אינן שרויות במצב של מלחמה, אולם מציאת פתרון לא הופכת לקלה יותר. חפתר לא מוכן להתפשר על מעמדו הבכיר ולהסתפק רק בתפקיד של מפקד הצבא – יש לו שאיפות פוליטיות מרחיקות לכת הרבה יותר. ממשלת ההסכמה הלאומית חדלת אישים לחלוטין ולא מצליחה לשלוט אפילו על טריפולי, למעט כמה רובעים בודדים.   

שליח האו”ם ללוב, ע’סאן סלאמה, מנסה לתווך ולהתניע הליך מדיני שבסופו הצדדים אמורים להסכים על מתווה משותף והקמת מוסדות משותפים במסגרת מה שמכונה “ההסכם הפוליטי הלובי“, אשר נחתם בדצמבר 2015 בעיר סח’יראת במרוקו. ההסכם הזה הוא בעצם המסגרת המדינית היחידה של לוב החדשה שהוכרה על ידי הקהילייה הבינלאומית. אלא שבמהלך המו”מ בתוניס הולך ומתבהר הסבך הבלתי ניתן לפתרון, כאשר אף אחד מהצדדים אינו מוכן להתפשר או שהוא מציג דרישות שהצד השני אינו יכול לקבל. בראיון לעיתון איטלקי, חפתר רמז שהוא עומד להשתלט על כל שטח לוב לאחר מועד פקיעת ההסכם (17 בדצמבר). הגנרל דורש תיקון לסעיף השמיני של ההסכם, המסדיר את מעמדו של מפקד הצבא – רמז ברור לכך שהשאיפות שלו פוליטיות ורחוקות מלהסתכם בתפקיד צבאי בלבד. זאת שעה שצבא לובי מאוחד אינו קיים ו”צבאו” של חפתר אינו אלא עוד מיליציה.

אמנם לוב היא ערבית וסונית, אבל יש בה גם מיעוטים אתניים: טוארגים בֶּרבֶּרים והשבט טבו שהוא דובר ערבית אך אפריקאי מבחינה אתנית. הטוארגים לעתים קרובות נמנים עם הזרם האבאדי באסלאם. זהו זרם קטן הקיים כרוב רק בעומאן. הוא היה קיים עוד לפני הפילוג בין השיעה לסונה ובולט בסובלנות כלפי לא מוסלמים ובא-פוליטיות. אלא שדווקא בשל כך האבאדים מותקפים על ידי האסלאמיסטים המאשימים אותם בכפירה. היות והאבאדים בלוב הם טוארגים, התקפה נגדם לובשת גם צורה של התנכלות על רקע אתני. זאת ועוד: הגנרל חפתר ממצב את עצמו כלוחם נגד האסלאמיסטים על מנת לרכוש לו אוהדים בחו״ל. מבחינה מסוימת זה נכון מכיוון שמתנגדיו של חפתר בבנגאזי ובדַרְנַה הם אכן אסלאמיסטים. אלא שבלוב אי אפשר להחיל את המושגים המוכרים מהמזרח התיכון: החברה הלובית היא מסורתית מוסלמית ודתית. לכל מיליציה מתוך העשרות הקיימות יש גוון אסלאמיסטי זה או אחר, מה שלא הופך אותן לטרוריסטים או לדאע״ש. חפתר נלחם רק נגד האסלאמיסטים המתחרים אתו על השלטון. מאידך הוא מנסה לפלרטט עם הסלפים ולקרב אותם בהשראת המודל המצרי של אל-סיסי. לא במקרה מצרים תומכת בחפתר. הדינמיקה הזאת ממחישה כיצד מנוצלת הדת למאבקים פוליטיים פנימיים ואף בינלאומיים: חפתר נתמך לא רק על ידי מצרים אלא גם על ידי האמירויות המאוחדות ועל ידי רוסיה, אם כי תמיכתה של מוסקבה מוגבלת ביותר.

אוכלוסיית לוב מורכבת מעשרות שבטים, כאשר כל שבט מתקיים למעשה כיחידה אתנית, דבר שמקשה על הגעה להסכם כולל כלשהו.

המתיחות בלוב הגיעה לשיאה בספטמבר 2017, כאשר בעיר סבראטה, השוכנת על חוף הים התיכון, פרצו קרבות רחוב בין כמה מיליציות. הפעם העימות היה שונה בתכלית מעימותים ספורדיים בשאר ערי לוב. הקרבות קיפדו את חייהם של כארבעים בני אדם והופסקו רק לאחר מאמצים קדחתניים של שייח׳ים ומכובדים שבעזרתם הושגה הפסקת אש. הפסקת אש הושגה רק לאחר שאחת המיליציות היריבות, ״חדר מבצעים למלחמה בדאע״ש” השיג הכרעה.

סבראטה משמשת כמרכז הברחה של פליטים וסחר בבני אדם כאשר המיליציה ״אנס אל-דבאשי״ מנהלת את הברחות הפליטים.

כלי תקשורת חשפו את קיומו של הסכם בין שירותי הביון האיטלקיים למיליציה של חמולת דבאשי. לפי ההסכם המיליציה הייתה אמורה להשתלט על זרם הפליטים וכן לאבטח את מתקני הנפט במליטה, השייכים לחברת הנפט האיטלקיתENI . איטליה ניסתה להשיג הסכמים דומים עם שבטים לוביים אחרים בדרום המדינה, על פי מתכונת דומה. אלא שהמיליציה ״חדר מבצעים למלחמה בדאע״ש”, הנאמנה לממשלת טריפולי החליטה לשים קץ להסדר האיטלקי עם המיליציה היריבה. מובן שקיימות סיבות נוספות, שלא אסקור מפאת קוצר היריעה. סבראטה היא עיר גדולה ולמיליציות הנלחמות בתוכה יש קשרים ואינטרסים במקומות אחרים ובקרב שבטים אחרים – לכן כדי להשיג הפסקת אש נדרשה מעורבות של כמה וגורמים מחוץ לסבראטה. למותר לציין שכל צד האשים את יריבו בטרור ובהשתייכות לדאע״ש.

הפלת קדאפי, אשר זורזה על ידי המעורבות של נאט”ו, דירדרה את לוב לתהום האנרכיה, כאשר האזהרות של רוסיה מפני מעורבות שכזו, התממשו במלואן. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. חטאו של המערב אינו בעצם ההתערבות, שנועדה למנוע טבח, אלא בכך שהיא נעשתה ללא כל תכנון אסטרטגי לטווח ארוך, ולוב ננטשה לגורלה עם שוך ההפצצות.