מאת אלכס גרינברג

לוב נמצאת במצב של מלחמה, בעצימות זו או אחרת, מאז הפלת משטר קדאפי ב-2011, אך נראה כי עתה הלהבות גבוהות יותר.

לוב חדלה למעשה להיות מדינה וכרגע היא אינה אלא אוסף שבטים, כאשר יש שני מרכזי שלטון רשמיים וארבעה או יותר בלתי רשמיים. באופן פורמלי לוב מתחלקת לטריפוליטניה, עם הבירה בטריפולי בהנהגת ממשלת ההסכמה הלאומית בראשותו של פאיז אל-סראג’ ולקיראנאיקה שהיא מזרח לוב עם הבירה בטוברוק. שתי הממשלות אינן מכירות זו בזו, למרות שממשלת ההסכמה הלאומית מוכרת על ידי הקהילייה הבינלאומית והאיחוד האירופי כאשר איטליה היא התומכת האירופאית העיקרית בממשלה זו. בטוברוק יושב בית הנבחרים הנאמן למנהיג קירנאיקה ח’ליפה חפתר שבינתיים העלה את עצמו לדרגת פילדמרשל.

עתודות הנפט של לוב חשובות ביותר עבור ספקי הנפט באירופה ולכן המלחמה בין שבטים שונים בלוב היא גם על שליטה במשאבי הנפט והגז ועל חלוקה “צודקת” של רווחים ממכירת הנפט, המהווים ההכנסה היחידה של ממשלת לוב. לוב אמנם אינה יחידה מדינית מלוכדת, אבל ישנה עדיין “זהות לובית”, לוב היא משכנם של 140 שבטים שמתקשים למצוא מכנה משותף החיוני לכינון חברה בריאה ומדינת חוק. ממשלת טריפולי מושלת על הנייר בלבד, ואילו בפועל השליטה היא בידי כמה מיליציות חזקות.  במזרח ח’ליפה חפתר טוען לכתר המנהיג בהיותו האיש החזק ביותר בלוב והוא לא מתכוון לחתום על הסכם הסדרה כלשהו בו תפקידו העתידי יצטמצם לפיקוד על הצבא ללא שלטון פוליטי.

ארגוני הג’האד העולמי וביניהם דאע”ש ממשיכים להיות פעילים בלוב, אם כי יש לציין שעיקר האלימות בלוב היא פלילית ושבטית ולא ג’האדית. אלפי אפריקאים ממשיכים להגיע לחופי לוב במטרה להגיע לאירופה, אלא שרבים מאוד מהם סובלים מהתעללויות  ומחטיפות.  לוב היא סוגייה אסטרטגית לאירופה בכלל ולאיטליה בפרט בגלל ההגירה, אלא שלאף מדינה מערבית, כולל ארצות הברית, אין עמדה ברורה ולא כל שכן אסטרטגיה ברורה כלפי לוב.

הקושי לנקוט עמדה נובע מהעובדה כי כאמור אין בלוב גוף שלטון אחיד והכל תלוי באיזה צד בוחרים.  לאף צד בלוב, לא לחפתר ולא לפאיז אל-סראג’ אין יתרונות וחסרונות מוחלטים. בינתיים הפילוג כל כך עמוק שאין אפשרות להגיע להסכמה בנוגע למשהו כדי להתחיל לבנות מוסדות על מנת לשוות ללוב לפחות מראית-עין של מדינה מתפקדת.

הסיכויים להסדרה כלשהי פחתו באופן דרסטי באפריל כאשר כוחותיו של חפתר פתחו במתקפת פתע על הבירה טריפולי. כמה מאות אנשים נהרגו, אבל המתקפה לא התפשטה.  הסיבות להתלקחות הנוכחית  הן רבות וקשורות לא רק לאנרכיה במרחב הלובי אלא גם לפקעת האינטרסים הסותרים של המדינות הרבות הבוחשות בלוב.  רוב המקורות סבורים שחפתר יזם את המתקפה לא רק על דעת עצמו אלא כתוצאה מעידוד של האמירויות הערביות המאוחדות. יש להקדים ולומר שבמשך שלוש השנים האחרונות חפתר הכריז בתדירות של אחת לשבועיים ש”שחרור” טריפולי ממשמש ובא ומטרת המבצע היא שחרור העיר מאחיזת “המיליציות הטרוריסטיות”. לכאורה הצדק עם חפתר כי אכן אין שלטון של ממש בטריפולי, אלא מעין הסכם בין כמה מיליציות חמושות, כולן פחות או יותר אסלאמיסטית ברוח האחים המוסלמים.  חפתר לעומת זאת ממצב את עצמו כאנטי-אסלאמיסט. במציאות פני הדברים מורכבים יותר-אין בכל לוב ולו גורם פוליטי אחד שהוא לא אסלאמיסטי או שהוא כלל אינו מתייחס לאסלאם בתעמולה או עשייה פוליטית שלו, אי לכך החלוקה לדתיים ולחילונים בתנאים הלוביים פשוט אינה נכונה ואינה משקפת את המציאות בשטח.

מדוע סעודיה, האמירויות המאוחדות ומצריים תומכות בחפתר? קודם כל מפני שיריבתם השנואה קטאר תומכת בממשלת טריפולי בהיותה קרובה לה אידיאולוגית: כאמור המיליציות של טריפולי מאוד קרובות לאחים המוסלמים שקטאר רואה את עצמה כפטרונית שלהם. כך העימות המאוד מקומי בלוב הופך לעוד משחק בין קטאר ליריבותיה במפרץ על הנהגת העולם הערבי. האמירויות וערב הסעודית יחד עם מצרים תומכות בכל גורם הנלחם נגד הגרסה הפוליטית של האסלאם שמייצגים האחים המוסלמים.  חייבים לזכור שבסופו של דבר היריבות היא בשל תחרות פוליטית ולא בגלל אידיאולוגיה ״קיצונית״ או ״ליברלית״: הן קטאר והן האמירויות הנן מדינות והאביות בדיוק כמו ערב הסעודית אלא שהאמירויות וערב הסעודית רואות באחים המוסלמים איום על המונופול שלהן  על פרשנות האסלאם. היות ושתי האחרונות מעניקות סיוע כספי למצרים, המדיניות של מצרים בנוגע לאחים המוסלמים מושפעת גם מהגישה הסעודית ומהגישה באמירויות

הרטוריקה ״החילונית״ של חפתר לא אמורה להטעות: הוא נלחם לא נגד האסלאמיסטים באשר הם אלא רק נגד אותם אסלאמיסטים המתחרים איתו על השלטון. אם מדובר בסלפים שלא מתערבים בפוליטיקה בתמורה להסכמת השלטון למונופול שלהם על הדת, הרי יש שיתוף פעולה נרחב בין צבאו של חפתר ובין הסלפיסטים. הזיקה של חפתר לסלפים מהווה גם ערוץ קשר עם ערב הסעודית: הסלפים בלוב מושפעים מאוד מהמטיף הסעודי אל-מדח׳לי ומכונים ״מדח׳ליסטים״. הם מטילים נורמות שמרנות וקשיחות דתית שהן בדרך כלל הרבה יותר נוקשות מאשר התפיסה של האחים המוסלמים.  מצד שני הסלפים לא יתעניינו במדיניות חוץ של המשטר המעניק להם חסות. זהו הדגם המצרי שחפתר מושפע ממנו ומנסה לכונן את המשטר בצלמו ובדמותו בלוב. נשיא מצרים עבד אל-פתאח אל-סיסי וודאי שאינו ״חילוני״ ודיכוי האסלאם הפוליטי במצריים בגירסת האחים המוסלמים אפשרי לא רק הודות למנגנוני ביטחון אלא גם לחוזה הבלתי כתוב בין המשטר המצרי לסלפים.

מצרים רואה בחפתר הן בעל ברית אידיאולוגי והן מעשי, מכיוון שלמצרים גבול ארוך עם לוב. בכמה מקרים עובדים מצרים נחטפו ונרצחו על ידי ארגוני טרור לוביים. אסלאמיסטים מצרים רבים נמלטו ללוב לאחר נפילת קדאפי ולכן למצרים יש מגוון של אינטרסים שבגינם היא מעוניינת בהשתלטותו של חפתר.  אחד האינטרסים החיוניים האלה הוא אבטחת הגבול הארוך עם לוב והמשך העבודה של מצרים רבים בלוב. אלא שחפתר נאלץ להתמודד עם שורה של אילוצים ומגבלות. מזה שנים קיים אמברגו של האו״ם על אספקת נשק ללוב, כך שהתומכים של חפתר פשוט לא יכולים להעביר לו אמצעי לחימה באופן גלוי.  שמו של צבא חפתר, הצבא הלובי הלאומי, אינו אמור להטעות: זו עוד מיליציה שאינה שונה באופן מהותי מהמיליציות המרוכזות בטריפולי הבירה. יש מעט מאוד יחידות סדירות אמיתיות הכשירות ללחימה. ההבדל העיקרי בין צבאו של חפתר לשאר המיליציות מתבטא בכך שלחפתר יש כמה מטוסי מי״ג מהארסנל של קדאפי. אבל עיקר הכח הלוחם נע בטנדרים עם מקלעים, כמו יתר המיליציות והארגונים, כולל דאע״ש.

המתקפה של חפתר על טריפולי נקלעה למבוי סתום מכיוון שהוא טעה בהערכת כוחן ונחישותן של המיליציות המקומיות, שהשיבו לו המלחמה שערה ובלמו כל התקדמות של כוחותיו של חפתר. אין לחפתר שום יתרון כמותי או בכח אש שהיה מאפשר לו לדכא את התנגדות המיליציות ולהשתלט  על טריפולי. המיליציות של טריפולי אולי רבות בינן לעצמן אבל יש ביניהם הסכמה בהתנגדותן המוחלטת לחפתר.

זאת ועוד: כל השואף לשלטון בלוב יכול להגשים את משאלתו אך ורק באמצעות יצירת קואליציות של מספר שבטים, בהעדר שבט אחד החזק מהיתר באופן מובהק. מובן שקואליציה כזאת לעולם לא תהיה יציבה, היות והיא תחזיק מעמד כל עוד לשבטים יהיה אינטרס לקיימה. במלים עוד יותר פשוטות, בלתי אפשרי לכונן ברית שבטים מבלי להעביר להם תשורות ושוחד. זאת לא מפני שהלובים מושחתים במיוחד אלא כי כך הדברים עובדים בחברות שבטיות נטולות שום מוסדות בני קיימא.

הסבך בלוב מזכיר בובת עץ רוסית: אחרי שמזהים בעיה אחת, מאחוריה מזהים עוד סבך נוסף של בעיות. במקרה זה, היריבות הבין שבטית ובין קטאר ליתר מדינות המפרץ אינה חזות הכל. תסבוכת נוספת היא יחסי אלג’יריה ומצרים בנוגע ללוב, כאשר לאלג’יריה ,כמו למצרים, יש גבול ארוך עם לוב שהיא מעוניינת לאבטח. באופן עקרוני אלג’יריה רוצה יציבות בלוב. אלא שההתנהלות של נשיא מצרים  אל-סיסי מעוררת דאגה באלג’יר מכיוון שלדעת אלג’יריה התחזקותו של חפתר תתבטא בזרם פליטים ממזרח לוב למערבה ולגבול האלג’יראי. כמו כן אלג’יריה רואה את עצמה כמדינה החשובה ביותר של צפון אפריקה ולכן המעורבות המצרית בלוב נתפסת כתחרות מצדה של מצרים. בסופו של חשבון ובגלל כל השיקולים האלה אלג’יריה תומכת דווקא בממשלת ההסכמה הלאומית האסלאמיסטית: אין זה דבר שאפשר להתייחס אליו כמובן מאליו שכן המשטר האלג’יראי הוא חילוני במובהק, שרדף את האסלאמיסטים בבית עד חורמה וניהל נגדם מלחמת אזרחים עקובה מדם. עמדת אלג’יריה מלמדת את האמת הטריוויאלית- בכל מקום בעולם שיקולים ריאלפוליטיים מכתיבים קו התנהגות מסוים, וגם אידיאולוגיה נוקשה נסוגה תחת לחץ האילוצים והפשרות המתחייבות בכל רגע נתון במציאות פוליטית מסוימת.

גם מדינות אירופה לא יודעות במי לתמוך ומתלבטות יחד עם ארצות הברית. ביקורו של פאיז אל-סראג’ באירופה בשמונה במאי לא הניב שום תוצאות מעשיות. צרפת וגרמניה קראו לשני הצדדים לאיפוק ולשיחות שלום אבל נמנעו מלתמוך מפורשות בפאיז אל-סראג’ ולהפך, דרשו ממנו להידבר עם חפתר.  עמדתה של ארצות הברית אינה ברורה יותר.

במבט לאחור ניתן לקבוע בוודאות שההחלטה המערבית, ליתר דיוק צרפתית, להפיל את משטרו של הקולונל קדאפי לאחר שהלה וויתר על תכנית הגרעין שלו הייתה צעד הרה אסון. תיבת פנדורה נפתחה לרווחה ואין לאיש פתרון פלא כדי להשכין שלום בארץ המשוסעת הזאת.  למשבר בלוב יש לא רק השלכות ישירות על בטחון אירופה כגון פשע והגירה אלא גם השלכות גיאופוליטיות: מובן מאליו שדיקטטורים אחרים יזכרו לתמיד את מותו האיום של קדאפי, והם זוכרים גם שהוא וויתר על תכנית הגרעין שלו. די בטוח שאילו הייתה ללוב פצצת אטום איש לא היה מעיז לתקוף אותה. נדמה שהמסקנה שיכולות להסיק מכך איראן וצפון קוריאה ברורה כשמש.