בקיץ 2016 פתח את שעריו בית הקפה, חנות הספרים ומרכז התרבות “ליואן”, בסמוך לשוק בעיר העתיקה בנצרת, ביוזמתם של שלושה צעירים תושבי העיר.
הקונספט לא חדש: “יאפא” ביפו, “תולעת ספרים” בתל אביב, “פורת” ברמת גן ו”תמול שלשום” בירושלים עושים את זה כבר הרבה שנים: קפה, כריכים, עיתוני היום, ספרים, ערבי תרבות, השקות של ספרים חדשים, הרצאות של אנשי רוח, וצעירים עם לפ-טופ שמזמינים כוס קפה ויושבים עד סוף הערב.
אבל כשמדובר במקום שפונה במובהק לקהל ערבי, מציג את עצמו בפה מלא ובלי להתבייש כמרכז לתרבות פלסטינית, יוזם אירועי תרבות המתקיימים בערבית, וממוקם בלב נצרת העתיקה, אלה חדשות.
מאז הקמתו סובל ליואן מהתנכלויות מצד תושבים מקומיים שמרנים, אשר אינם רואים בעין יפה את פעילותו התרבותית-חילונית, את האירועים בהם יושבים נשים וגברים יחדיו, ואולי גם את עצם הרעיון שתושבי נצרת יזכו לשבת בנחת בבית קפה ולהנעים את זמנם בקריאה בספר או בשיחת רעים. השלכת אבנים ונפצים לעבר בית הקפה ויושביו הפך עניין שבשגרה; באוקטובר 2017, במהלך ערב לכבודה של הסופרת נסב אדיב חוסין, הושלך לעבר המקום רימון הלם וגרם לבהלה גדולה בקרב המשתתפים.
באנו לבקר בליואן בבוקר אקראי בספטמבר ומצאנו אותו ריק למדי. הקפה היה בסדר גמור, האווירה נעימה והשירות ידידותי. לרוב יש לי ראש די פתוח וגם קיבה די חזקה, כך שתצוגת האקססוריז למכירה מסדרת “לילא ח’אלד כאייקון פמיניסטי-פלסטיני” לא הצליחה לגרום לספל הקפה שלי להשמט מידי.
בין הספרים והמגזינים יד שניה בערבית העומדים למכירה בערימות ובמחירים עממיים, הצלחתי לדלות כמה עותקים של המגזין “עניינים פלסטינים” (שאון פלסטיניה, شؤون فلسطينية) מתחילת שנות השבעים, ועל הקירות סביב תלויות עבודות של יוצרים צעירים, רובן ככולן עוסקות בנכבה, בנכסה או בזכות השיבה.
אם היה ספק בכך שמדובר בתופעה ייחודית המושכת תשומת לב מרובה של תושבי נצרת והסביבה, הנוכחות המתמשכת של ליואן בתקשורת הערבית בישראל: ברדיו, בעיתונות המודפסת ובמרשתת, מסירה כל צל שלו.
