מאת אלכס גרינברג
האלימות הגואה בעיראק כבר מזמן לא מפתיעה ולא מזעזעת איש, במיוחד אחרי הזוועות של דאע”ש. אולם בראשית פברואר אירע רצח פוליטי מזעזע במיוחד: כמה אלמונים רצחו ביריות מטווח קצר את הסופר העיראקי הנודע עַלַאא מַשד’וּבּ בעיר כַּרבַּלַא בראשית פברואר. החוגים האינטלקטואליים בעיראק ובמדינות ערב אחרות גינו את הרצח ודרשו חקירה מידית. הרשויות פתחו בחקירה וככל הנראה יש כמה עצורים, אולם האשמים עוד לא נמצאו. עם זאת, סביר מאוד להניח כי הרצח בוצע על רקע אידיאולוגי ובשל כתיבתו של משד’וב.
עלאא משד’וב התגורר בכרבלא ולצד עיסוקו כסופר היה גם היסטוריון ופעיל חברתי. הוא התעניין בהיסטוריה ובתרבות של כרבלא. העיר מתפקדת למעשה כגיבורה של יצירותיו. לצד היותו אוצר המורשת, משד’וב פעל למען סובלנות דתית ושלום. רציחתו באמצע יום בהיר ועוד בעיר הקדושה ביותר לשיעה היא מזוויעה וסימבולית במיוחד. האסלאם השיעי נולד כמחלוקת פוליטית בתוך הקהילה המוסלמית הצעירה. בתאריך 10 באוקטובר שנת 680, הפלוגה הקטנה של חוסין, בנו של האמאם עלי, נטבחה בקרב של מעטים מול רבים על ידי הצבא האומאיי בכרבלא. כך נולד מיתוס מות הקדושים של חוסיין שהיווה השראה לטקסים שיעים ולאתוס השיעי. כרבלא אינה סתם עוד עיר, אלא מקום קדוש בעל סמליות דתית עצומה. שפיכות דמים במקום זה מהווה הפרה בוטה במיוחד של הנורמות הדתיות.
עלאא משד’וב הזכיר גם את היהודים בספריו. אחד הרומנים האחרונים שלו נקרא “בית המרחץ של היהודי” (חמאם אל-יהודי) המספר את קורותיו של הסוחר היהודי יעקוב שכר-אללה דניאל שהתיישב בכרבלא בתחילת המאה העשרים. היהודים והמסורת שלהם מתוארים בסימפטיה גלויה וללא דעות קדומות, דבר שבזכות עצמו מהווה משב רוח מרענן בספרות הערבית המודרנית. גיבור הספר, יעקוב, מיטיב עם תושבי העיר הודות לפעילותו המסחרית. בסופו של דבר הוא מחליט להקים בכרבלא בית מרחץ ציבורי (חמאם) אלא שכאן דווקא הרעיון לשפר את מצבם של תושבי העיר נתקלת בהתנגדות עזה של קנאים דתיים שיעיים, אשר דוחים את הרעיון הזה בחמת זעם: הרי על פי דיני טומאה וטהרה שיעים היהודים אינם אלא “נג’ס”-טמאים ומגע פיזי בינם למוסלמים אסור בהחלט. יש גם תושבים העיר המתנגדים לקנאים שכן לניקיון ולהיגיינה אין דת. המסר של היצירה ברור למדי: אין מדובר רק בסימפטיה כלפי היהודים ובנוסטלגיה לתקופה שלפני עזיבתם, אלא גם במסר ברור של התנגדות לקנאות דתית אתנית.

מאידך גיסא היצירה של עלאא משד’וב תואמת את המגמה הכללית בספרות הערבית בכל נוגע ליהודים. במצריים, השאם אל-ח’שן פירסם לא מכבר את הרומן “זה קרה בברלין” המתאר את קורותיה של משפחה יהודית תחת משטר נאצי. ב-2009 פירסם הסופר התימני עלי אל-מקרי את הרומן “היהודי יפה התואר” (אל-יהודי אל-חאלי) המתאר סיפור אהבתה של בת האמאם המוסלמי לנער יהודי. בכל אחד מהספרים האלה יש שבירת מוסכמות ונכונות לדבר על נושאים שהיו מאז ומעולם בגדר טאבו בעולם הערבי. הכחשת שואה מאוד נפוצה במצרים בעוד הקרנת הסרט “רשימת שינדלר” הייתה אסורה במשך שנים רבות. אי לכן פרסום רומן שבו אין שום ניסיון של הכחשת שואה או השתקתה הוא בהחלט מאורע משמעותי. באותו אופן, האהבה בין אישה מוסלמית לגבר יהודי דווקא היא בגדר שבירת מוסכמות שכן השריעה מתירה נישואי אישה יהודייה או נוצרייה לגבר מוסלמי אבל לא להפך. הסימפטיה ליהודים חזקה במיוחד בעיראק, דווקא בקרב השיעים, וזאת על רקע ההתרפקות הנוסטלגית על הקהילה היהודית הגדולה והמשגשגת, שהייתה משולבת לחלוטין ביצירת תרבות גבוהה בשפה הערבית.
אלא שעלאא משד’וב לא הסתפק בכתיבת רומנים היסטוריים נוסטלגיים, אלא השתמש בחשבון הפייסבוק שלו כדי למתוח ביקורת חריפה על השחיתות הפושה, על האלימות ועל הקנאות הדתית. יתרה מזאת, הסופר לא מתח ביקורת על קנאות בכלל או על שחיתות בעלמא, כפי שקורה לעתים קרובות ברחבי העולם הערבי, כאשר עיתונאים חוששים לנקוב בשמות מסויימים מחשש לשלומם, אלא הגדיל לעשות ומתח ביקורת על מייסד הרפובליקה האסלאמית של איראן, איתאללה רוחאללה ח’ומיני. הביקורת הייתה על התערבותה של איראן בענייני עיראק השכנה. בפוסט בפייסבוק משד’וב האשים את ח’ומיני באלימות ובגרירתן של איראן ועיראק למלחמה העקובה מדם. משד’וב ככל הנראה לא כתב על ח’ומיני רק מפני שח’ומיניזם הוא האידיאולוגיה הרשמית של איראן, אלא גם מפני שח’ומייני התגורר בכרבלא במשך 13 שנה, בטרם עזב לפריז בשנת 1978. זאת הסיבה שרוב הפרשנים סבורים כי העומדים מאחורי הרצח הם חברי מיליציה שיעית פרו-איראנית, מכיוון שהם היחידים שביקורתו של משד’וב על ח’ומיני היתה עלולה להפריע להם. אגב, בגופתו של הסופר נמצאו שלושה-עשר קליעים, כמספר השנים בהן ח’ומיני התגורר בכרבלא.
יחס חיובי ליהודים אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה סמן של אוריינטציה פוליטית-חברתית: מי שמתייחס בחיוב ליהודים גם תומך בשלום, בסובלנות בין דתית, בזכויות אדם וכמובן גם בשוויון הנשים. להחזיק בדעות כאלה בחברות הערביות השמרניות, ועוד באלה הרוויות אלימות, כמו עיראק, אין זה עניין של מה בכך והדבר מצריך אומץ אישי רב. עלאא משד’וב נמנה עם קומץ האצילים האמיצים שלא חששו להפיץ אור באפילה. למרות הרצח הנבזי המתועב, הוא ודומיו מעניקים תקווה ותחושה שלא הכל אבוד בעיראק, וכי העולם הערבי אינו רק ביצה מדממת ואלימה. יהי זכרו ברוך.