מאת שלומי דסקל

במשך שנים רבות דיברו בישראל על היום שבו תתמודד בבחירות לכנסת רשימה ערבית אחת גדולה, שתאחד את כל הזרמים והפלגים בחברה הערבית. בבחירות לכנסת ה-20 התגשם החלום והוקמה אותה נבחרת-על – “הרשימה המשותפת”. והנה, לקראת הבחירות לכנסת ה-21 מסתמנות צרות בגן-עדן עם פרישת ד”ר אחמד טיבי מהמערך המשותף ואיומיו לרוץ עצמאית. אמנם רבים חשבו כי הפערים האידיאולוגיים הקיימים בין מרכיבי הרשימה המשותפת יהוו מכשול לאיחוד, אולם יותר מכל התעלמו מקימיה מהפוליטיקה הקטנה ומשחקי האגו שמלווים כל מפלגה פוליטית.

בראשית הדרך

נקודת המוצא להבנת הקשיים הנוכחיים מצויה בראשית מהלך האיחוד; כזכור, המהלך נכפה על המפלגות על רקע העלאת אחוז החסימה והחשש שהתמודדותן ברשימות נפרדות יוביל להיעלמותן. לשם כך הוקמה וועדת ההסכמה הלאומית (“לג’נת אל-ופאק אל-וטני”) – וועדה של אישי ציבור, אקדמיה ורוח מתוך החברה הערבית, שתפקידה היה לבנות את המפלגה החדשה. במקביל הוסכם כי ברגעי משבר אותה וועדה תהיה מקור הסמכות לבירורים ויישוב אי ההסכמות. הוועדה קבעה כי הבסיס לבניית הרשימה יהיה כוחה של כל מפלגה ברחוב הערבי, כפי שהדבר התבטא במספר המנדטים שלה, קרי תוצאות הבחירות לכנסת ה-19 בשנת 2013.

ערב הבחירות לכנסת ה-21

הקווים המנחים שקבעה וועדת ההסכמה אמורים היו להיות הבסיס לבניית רשימת מועמדי המפלגה גם לקראת הבחירות לכנסת ה-21, אולם אחמד טיבי החליט לשבור את הכלים. מדוע דווקא עכשיו? יש ארבע סיבות מרכזיות למהלך: משבר ההנהגה הערבית, חולשת המפלגות הפוליטיות,  שאלת ייצוג הציבור הערבי והפופולריות של טיבי.

משבר ההנהגה

וועדת ההסכמה קבעה כי בראש הרשימה יעמוד ראש המפלגה הגדולה והוותיקה באיחוד – חד”ש. לתפקיד נבחר אימן עודה, שמיד כבש בקסמיו הרטוריים את הרחוב הישראלי (בצידו השמאלי, חייבים להודות) ואת התקשורת הישראלית, שנחשפה לראשונה לפוליטיקאי הצעיר. עודה זכה לחיבוק גם בזירת התקשורת הבין-לאומית, שמיהרה להכתירו למרטין לותר קינג של ישראל. אולם דריכת כוכבו לא התקבלה בשמחה בקרב עמיתיו למפלגה, ובמיוחד אצל הד”ר טיבי. האחרון נתפס במשך שנים כפנים של ההנהגה הערבית בישראל מול הציבור היהודי, והכוכב החדש דחק אותו הצידה. יתר עמיתיו לא הקלו על עודה לכהן בתפקידו והשיא הגיע עם פרוץ משבר הרוטציה, עליו כתבתי בעבר. חוסר יכולתו של עודה, ובהמשך גם חוסר יכולתה של וועדת ההסכמה לפתור את המשבר, תרמו ללא ספק לערעור על הנהגתו. לכך תרמה הכרזתם של שני חברי כנסת מהרשימה – ג’מאל זחאלקה מבל”ד ודב חנין מחד”ש – על פרישה מהחיים הפרלמנטריים. השניים היו בעלי בריתו הגדולים של עודה,ואין לשלול כי פרישתם תרמה להחלטת קריאת התיגר של טיבי.

חולשת המפלגות

משבר ההנהגה לא נעצר רק בדמויות ספציפיות אלא גם במישורים האידאולוגיים. אימן עודה המריא על כנפי אידיאולוגיית שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים, אחד הדגלים המרכזיים שהניפה חד”ש מיום הקמתה. אידיאולוגיה זו ספגה בשנים האחרונות מכות קשות ובמיוחד בכנסת האחרונה בדמות חוק הלאום, שנמוך מעמד השפה הערבית, תחושת הרדיפה על ידי הממסד וכיו”ב. נדמה כי האידיאולוגיה הזאת כבר לא רלוונטית, הואיל ואין שותף יהודי לשת”פ. גם המפלגה הגדולה השנייה, בל”ד, נמצאת במשבר. למעשה, יש הטוענים כי בהיעדר האינטלקט המאתגר של עזמי בשארה, מייסד המפלגה, וללא הפרובוקטיביות של חנין זעבי, שהודיעה כי לא תתמודד בבחירות הקרובות, אין לבל”ד זכות קיום.

חולשת המפלגות ניכרה במיוחד בבחירות המוניציפליות האחרונות בשנת 2018. אחד משיאי אותה חולשה נראה בבחירות המוניציפליות בנצרת; שתי המפלגות התאחדו מאחורי מועמדותו של וליד עפיפי נגד עלי סלאם, ראש העיר המכהן. למרות זאת הם הפסידו בעיר הערבית הגדולה, המסמלת עבור רבים את הבירה הלא-רשמית של הציבור הערבי בישראל. לא לחינם איים טיבי כי ברשימה שהוא יקים הוא שוקל להכניס את עלי סלאם. בשל חולשת המפלגות הקלאסיות טוען טיבי כי הרשימה בצורתה הנוכחית משקפת את המצב ב-2013 ולכן היא איננה רלוונטית. לדידו, יותר ויותר מתחדדת התחושה כי המפלגות הפוליטיות הקלאסיות סיימו את תפקידן, ויש צורך במערך פוליטי חדש.

שאלת ייצוג הציבור הערבי

החלום היה רשימה אחת משותפת. אבל הרשימה לא הפכה להיות מפלגה אחת; כל אחת מהמפלגות שמרה על מסגרת פעולתה. הדבר בלט במשבר הרוטציה שבסופו התעקשו המפלגות על שימור הייצוג המפלגתי, גם על חשבון הפעילות הסדירה על המפלגה המאוחדת וייצוג עדכני של הציבור הערבי בישראל. בהמשך לכך, מכיוון שהמפלגות הקלאסיות מהוות את הבסיס לפעילות הרשימה, מתקשים להיכנס לכנסת כוחות חדשים ומקוריים ממסגרות האקדמיה, החברה האזרחית וכדומה. רק דמויות שמאגדות במסגרות הפוליטיות יכולות להתחרות על מקום בכנסת. לפיכך, מתחדדת התחושה כי המפלגה לא באמת מייצגת את הציבור הערבי אלא רק את המפלגות הערביות. תחושה זו מצטרפת לקולות הנשמעים מזה שנים לפתוח את שאלת בחירת הנהגת הציבור הערבי, ובמיוחד בחירת וועדת המעקב, הגוף שאמור לייצג את הציבור הערבי בישראל.

הפופולריות של ד”ר טיבי

אל מול כל אלה התייצב ד”ר אחמד טיבי. האחרון טוען בתוקף מזה שנים כי הוא המנהיג הערבי הפופולארי ביותר ברחוב הערבי, בוודאי יותר מאימן עודה, ולפיכך ביכולתו להביא יותר קולות מעמיתיו. לאורך השנים טיבי הצליח לבנות ולמתג את עצמו בצורה מבריקה; מחד גיסא, רופא, דובר עברית רהוטה, מעורה ברזי החברה הישראלית ואפילו אוהד בית”ר ירושלים בעברו. מאידך גיסא, פלסטיני בכל רמ”ח איבריו, מחובר לבעיה הפלסטינית ולהנהגתה (בעברו הוצג כיועצו של יאסר ערפאת, תואר שיש הטוענים כי טיבי העניק לעצמו).

בניגוד לכישלון של חד”ש ובל”ד בבחירות המוניציפליות, טיבי מנפנף בנתון מנצח – 14 מראשי הרשויות המקומיות הערביות הם אנשי תע”ל. מבקריו מזכירים כי באותן בחירות, תע”ל, מפלגתו של טיבי, לא התמודדה רשמית, אלא לכל היותר הביעה תמיכה במועמד זה או אחר, כך שקשה להגדיר זאת כהוכחה לפופולריות שלו. ברם, עבורו זוהי הוכחה נוספת לכך שהוא ראוי להנהיג את נבחרת העל.

כוחו הפוליטי של טיבי

מתנגדי טיבי טוענים כי אין לו כוח פוליטי אמיתי. הוא פופולרי, אבל אין מאחוריו מפלגה. אמנם טיבי מכהן בכנסת מזה שנים, אך הוא מעולם לא התמודד בבחירות לכנסת לבד, אלא הצטרף בכל מערכת בחירות למפלגה קיימת. למעשה, לטיבי כל-כך אין מפלגה עד שאפילו האיש השני ברשימתו, הח”כ לשעבר אסאמה סעדי, שגם מכהן כמנכ”ל המפלגה, הוא קרוב משפחתו. לפיכך, טוענים מתנגדיו כי בפרישתו הוא בסך הכל שואף לשפר עמדות לקראת הרכבת הרשימה לכנסת הבאה.

אין לפטור את מהלכו של טיבי בלא-כלום; אמנם הוא מביא איתו למערכת הפוליטית את שמו בלבד, אך מדובר במותג חזק. זוהי תופעה מוכרת בפוליטיקה הישראלית. מפלגות רבות בישראל מתבססות על הפופולריות של העומד בראשן, גם אם אין כוח מפלגתי אמיתי מאחוריהן (“כולנו” של כחלון, “יש עתיד” של לפיד, “ישראל ביתנו” של ליברמן ועוד). בחירות המוניציפליות האחרונות ראינו תופעות דומות ביישובים ערביים, ובראשן ניצחונו של עלי סלאם בנצרת.

טיבי זיהה את קווי התפר של הרשימה המשותפת – העדר הנהגה חזקה, העדר ייצוג לכל המגזרים בחברה הערבית, וואקום אידיאולוגי בחברה הערבי בישראל. בעיני הציבור הערבי טיבי נתפס כלאומי יותר מאימן עודה, כמו גם כמחובר יותר לרחוב הערבי. מהלכי פרישתו וקריאת התיגר שלו פתחו מחול שדים וערערו את הבלעדיות של הרשימה המשותפת בייצוג החברה הערבית במסדרונות הכנסת. פתאום אנו שומעים קריאה ליותר דמוקרטיה בשורות הגופים המייצגים את החברה הערבית, הגדלת הייצוג לנשים ולדרוזים וכיוצא בזה. מעניין יהיה להראות האם טיבי יעז ללכת עד הסוף ולשנות את פני הרשימה המשותפת או אפילו לרוץ ברשימה עצמאית לכנסת.