מאת אלכס גרינברג
פרשת הרצח של הפוליטיקאי והעיתונאי הסעודי גַ’מַאל חַ’אשקגִ’י ממשיכה לככב בכותרות ונדמה שדווקא בגלל הרצח הלא מפוענח זכתה הממלכה הסעודית לתשומת לב במידה שלא זכתה לה מעולם. חשיבותה של הפרשה היא קודם כל תקשורתית ולא מעשית, ויותר משהיא מלמדת על בית המלוכה הסעודי היא חושפת את בורותה של התקשורת העולמית, לרבות זו הישראלית, ואת אי יכולתה להבין תהליכים מורכבים בחברות ובתרבויות שאינן מערביות. בשורות הבאות אנסה להתייחס לכמה סוגיות העולות מאליהן בסקירת הרצח. מובן מאליו שאין כאן שום ניסיון להצדיק את הרצח, אלא ניסיון להבין מורכבויות פוליטיות שלעולם לא ניתן לסווג אותן בדיכוטומיה ברורה של טוב ורע.
הנסיך בן סלמאן: תרמית התדמית המודרנית
ראשית, כאשר אנו קוראים ביטויים כגון “בעיני העולם” או “הקהילייה הבינלאומית” חייבים לדייק ולהבין שמדובר לא ב”עולם” אלא בכמה עיתונים מובילים, בדרך כלל דוברי אנגלית. ברוסיה, בהודו, בסין ואפילו באירופה איש לא מתעניין במיוחד בסגירת חשבונות בין מוסלמים אנטי-אסלאמיסטים ומוסלמים אסלאמיסטיים. התקשורת כבר הכריעה כי רק נקמנותו ועריצותו האישית של יורש העצר מחמד בן סלמאן הייתה הסיבה לרצח, ולכן ניתן לזקק שתי טענות מרכזיות, אקסיומות שאינן זקוקות להוכחה, לפי העיתונים: מחמד בן סלמאן מכר לעולם תדמית מזויפת, הוא לא באמת מתכוון למודרניזציה ולליברליזציה, והטענה השנייה היא כי הוא עריץ חסר מעצורים ורחמים ומעמדו בתוך הממלכה מתערער.
הבה ונבחן את הטענה הראשונה: מחמד בן סלמאן מעולם לא דיבר על דמוקרטיה או על חופש הביטוי. מדהים, אבל הוא אפילו לא דיבר על פמיניזם, אלא על הצורך שנשים תעבודנה, וכדי שתוכלנה לעבוד הן צריכות להגיע לעבודה ברכב. אם מישהו במערכת וושינגטון פוסט, ניו-יורק טיימז, לה מונד או די וועלט בחר שלא לראות ולהקשיב בדיוק למה שהנסיך הסעודי אמר, אלא ללכת אחרי המיות לבו, ולעטות על הנסיך את הרעיונות המערביים מבלי לשאול לדעתו – זהו כשל בקוהרנטיות של התקשורת שמאזינה לעצמה בלבד, וודאי לא של הנסיך הסעודי או של כל שליט אחר.
גם הטענה לגבי ערעור מעמדו של מחמד בן סלמאן בביתו פנימה היא בעייתית, מכיוון שהיא מבוססת על השלכת החשיבה המערבית על הממלכה הוהאבית, מה גם שהטענה לא נסמכת על שום הוכחה מהשטח. הנסיך נשא נאום באל-ריאד לרגל השתתפותו בוועידה להשקעות, בו גינה את רצח חַ’אשכּגִ’י. יתר הבכירים הסעודים, כולל האמאם של המסגד הקדוש במכה עבד אל-רחמאן בן עבד אל-עזיז אל-סאדס’ שיבחו את נאומו של הנסיך. ראש הממשלה של האמירויות המאוחדות, שיח’ מחמד בן ראשד אל-מכתום’ שיבח את הנסיך בטוויטר על האופטימיות שלו. זאת על אף שבטוויטר מתנהלת מלחמה אמיתית בין שתי הנסיכויות.
למחמד בן סלמאן אין אויבים ממשיים. ייחודו של הנסיך אינו רק בגילו הצעיר אלא גם בכך שמזה זמן רב בראש הממלכה לא עמד פוליטיקאי אמיתי החושב במונחים של גיאופוליטיקה. הגישה המדינית הסעודית עד מחמד בן סלמאן הסתכמה בהחלטות למי לתת כסף וכמה.
אמנם איש לא יכול לשמוח ולתמוך במדינה בגלוי כאשר מנהיגיה מדכאים חופש ביטוי ומשליכים לכלא כל מי שמביע דעה אחרת, אבל טורקיה כולאת עיתונאים ללא משפט, ומה שמתרחש בערב הסעודית אינו שונה ממה שמתרחש בכל משטר ערבי אחר למעט ירדן, מרוקו ותוניסיה.
אילוצים מבית
למותר לציין שהחברה הסעודית היא עדיין חברה סגורה, אף על פי שרוב הצעירים הפכו לצרכנים משמעותיים של טוויטר ויוטיוב (ופחות מכך של פייסבוק). אך העובדה שאותם צעירים רוצים יותר אפשרויות לבילויים אינה פירושה שהם כולם שואפים לכונן דמוקרטיה פרלמנטרית. האם השאיפות של הנסיך להפוך את סעודיה למתקדמת טכנולוגית ולמרכז השקעות ותיירות הן מרחיקות לכת מדי ובעצם צ’ק ללא כיסוי? ייתכן, אבל אפשר להסכים שזו שאיפה חיובית, וודאי בהשוואה לחלומות של שליטים אחרים באזור. למי שמשתלח בנסיך על עריצותו ועל דיכוי חופש הביטוי כדאי לזכור שני נתונים:
צעירים סעודים דורשים אמנם עבודה, אבל במובן של “ג’ובים”. הצרה של סעודיה היא שלאוכלוסייתה ברובה הגדול אין הרגלי עבודה יצרנית. על המבקרים לזכור שהנסיך יזם את הרפורמות האלה לא רק כי הוא טיפח חזון אישי התלוש מהמציאות, אלא מפני שהמצב בסעודיה הופך לקשה יותר ויותר בגלל ירידת מחירי הנפט – המדינה פשוט לא תוכל לספק את צורכי האוכלוסייה שלה אם לא יינקטו אמצעים כלשהם.
הנסיך מחמד בן סלמאן נאלץ לפעול בתוך מסגרת צרה של אילוצים מבית ומחוץ: המשטר הסעודי מבוסס על שיתוף פעולה עמוק בין הממסד הדתי הוהאבי לחצר המלוכה, כאשר שני מוקדי הכח מבינים שהם תלויים אלה באלה: הממסד הדתי מעניק גושפנקא של חוקיות הלכתית למהלכים הגיאופוליטיים של המשטר, כגון יחסים הדוקים עם ארצות הברית או ההתקרבות לישראל, בעוד שהמשטר מותיר בידי הממסד הדתי את המונופול על הפירוש ה”נכון”, הוהאבי, של האסלאם. למחמד בן סלמאן יש רוח גבית לרפורמות מצד הצעירים, המהווים את רוב האוכלוסייה, אך הוא אינו יכול, גם אם היה רוצה, להנהיג רפורמות ליברליות יותר כי הוא זקוק ל”תעודת כשרות” מצד הממסד הדתי.
מי שמטפח תקוות לגבי עלייה של אופוזיציה, נזכיר כי יש כזו – קוראים לה אל-קאעדה או דאע”ש. מבחינתם כל שושלת המלוכה הסעודית אינה אלא חבורת כופרים, והפתרון הטוב ביותר עבור הנסיך מחמד בן סלמאן הוא שראשו ייפרד מגופו.
אחת ההנחות שנתנה רוח גבית לתנועת הדה-קולוניזציה הייתה ההבנה כי מדינה דמוקרטית מודרנית לא יכולה לקיים שתי מערכות: אחת דמוקרטית ושנייה קולוניאלית. באותו אופן, מדינה לא דמוקרטית מסורתית, נטולת מסורת ליברלית, לא יכולה לקיים מצד אחד דיאלוג מנומס עם שוחרי זכויות אדם וחירויות ומצד שני לחסל ג’האדיסטים.
חוליה בקרב איתנים בין שתי גרסות האסלאם
עיתונאים מערביים מתארים את חַ’אשקגִ’י המנוח רק כעיתונאי וכמתנגד למשטר, מבלי להזכיר את היותו חבר באחים המוסלמים ואת קשריו הן עם הטאלבאן, הן עם אל-קאעדה. נכון, עובדה זו בוודאי שלא מצדיקה רצח, אבל מגוחך ופתטי להציג את המנוח כשוחר זכויות אדם בלבד משל היה הגרסה הסעודית של השחמטאי גארי קספארוב. חַ’אשקגִ’י היה נאמן באופן מוחלט לאג’נדה של האחים המוסלמים ויתרה מכך, הוא היה בן האליטה הסעודית, ובוודאי ידע הרבה דברים “מבפנים” והיה חלק מהמערכת.
מותו של חַ’אשקגִ’י הוא עוד נדבך במלחמה דיפלומטית שהממלכה הסעודית מנהלת בכמה צירים בו זמנית: העימות בין קטאר, הנתמכת על ידי תורכיה, העימות עם איראן, המלחמה בתימן, שהיא חלק מהעימות עם איראן, ולבסוף מאבק נגד חלק מסוים בקרב דעת הקהל האמריקאית נגד ערב הסעודית. העימות בין סעודיה לקטאר, ולפי שעה עם האחים המוסלמים, נסוב לא על ליברליזם אלא על שתי תפיסות מנוגדות של האסלאם: האחים המוסלמים סולדים מהמונרכיה הסעודית ושוללים את הזכות הבלעדית של אנשי הדת הוהאבים לפרש את האסלאם. העובדה שגם קטאר היא מדינה והאבית מלמדת עוד פרט חשוב נוסף: היחס לאחים המוסלמים מוכתב לא על ידי שיוך דתי, אלא נובע מתוך העדפות פוליטיות בלבד.
בסופו של דבר האסלאמיסטים הסעודים הם אולטרה-שמרנים ולא רדיקאלים כמו האחים המוסלמים. ארדואן מנסה ליישם את האסלאם של האחים המוסלמים בגרסתו הטורקית, ובתור שכזה הוא קרוב יותר לקטאר. איראן הח’מיניסטית דרדרה את היחסים עם סעודיה מיוזמתה עוד ב-1979. המלחמה בתימן, שלא הייתה אידיאולוגית, קיבלה תפנית כאשר האיראנים החלו לספק טילים בליסטים למורדים חות’ים שיורים אותם לעבר הערים הסעודיות. לכן אין שום סיכוי שהמלחמה תסתיים כל עוד איום הטילים האיראניים לא מנוטרל.
לעומת סעודיה, טורקיה וקטאר דווקא מקיימות יחסים פחות או יותר נורמליים עם איראן. במאמריו בערבית חַ’אשקגִ’י חזר על העקרונות של קטאר ותורכיה, אותן אפשר לסכם באופן הבא: אסור להגיע לעימות חמוש עם איראן, צריך להידבר עם איראן, חייבים לסיים את המלחמה בתימן ורק ערב הסעודית אשמה במלחמה שם.
חַ’אשקגִ’י כתב גם באנגלית, והיה בעל טור בעיתון אמריקאי מוביל. אי לכך משקלו העיתונאי וכוח השפעתו על האליטות האמריקאיות היה הרבה יותר גדול מאשר משקלו של עיתונאי אמריקאי טיפוסי. חלק מדעת הקהל האמריקאית ממאנת בעקביות לראות את כל התמונה בתימן ובוחרת לראות אך ורק הפצצות סעודיות ומתעלמת לחלוטין מהסיבות שגרמו לאותן הפצצות.
לאור כל זאת מובן מה הן הסיבות בעטיין מישהו בקרב ההנהגה הסעודית רצה “לנטרל” את חַ’אשקגִ’י. היותו מתנגד משטר ושוחר זכויות אדם בוודאי שלא היתה בראש רשימת ה”בעיות” שהעיתונאי ייצג, אם בכלל. בהתאם לכך, הדעת נותנת כי הצוות הסעודי בקונסוליה ניסה לחטוף את העיתונאי חזרה לסעודיה, דבר שניתן היה לעשות רק במדינות כמו טורקיה ולא בארצות הברית, אלא שלבסוף, כפי שהכל כבר יודעים, ניסיון החטיפה השתבש ויצא משליטה.
צילום: April Brady / POMED
