מאת שלומי דסקל
הצלחתה של הרשימה המשותפת בנצרת עילית בסיבובי הבחירות המוניציפאליות בשנים האחרונות הובילה להופעת רשימות משותפות נוספות בבחירות המוניציפליות האחרונות במספר יישובים. ברצוני לסקור שלושה מקרי מבחן בערים מעורבות: כרמיאל, לוד וחיפה. בשתי הערים הראשונות התמודדו רשימות משותפות ובשלישית לא. בכל אחד מהמקרים התוצאה הסופית הייתה מעניינת וללא ספק מעניין לא פחות יהיה לראות מה יקרה בערים הללו בעתיד.
כרמיאל
בכרמיאל, יישוב שבדומה לנצרת עילית גם הוא הוקם במסגרת “ייהוד הגליל”, התמודדה בבחירות 2018 רשימה משותפת, אבל במקרה זה מדובר היה על שיתוף פעולה מסוג אחר – שיתוף פעולה ערבי-יהודי. שם הרשימה היה “קשת” (קַוְס) או בשמה המילה “קשת כרמיאל לצדק חברתי” (קוס כרמיאיל לל-עדאלה אל-אג’תמאעיה). אבראהים שעבאן, ממייסדי הרשימה, סיפר כי בהקמת הרשימה הם הושפעו רבות מהניסיון בנצרת עילית, אך הם החליטו לקחת אותו צעד אחד קדימה, לשיתוף פעולה בין שני הלאומים ולא רק בין מפלגות. יתר על כן, בבניית רשימת המועמדים למועצת העיר הם הקפידו על איזון כפול – איזון לאומי לצד איזון מגדרי. רוצה לומר, ברשימת מועמדיה שולבו יהודים וערבים לצד גברים ונשים באופן שווה, פחות או יותר. מדובר היה בתופעה ייחודית בבחירות האחרונות. אמנם בת”א למשל, רשימתו של אסף הראל כללה כמספר שתיים את אמיר בדראן ואף התגאתה בשם הערבי לצד השם העברי (אנחנו העיר – אחנא אל-בלד) אבל זאת לא הייתה רשימה משותפת בהגדרתה הבסיסית.
למרות כל הכוונות הטובות “קשת” לא עברה את אחוז החסימה, ולמרבה האכזבה מבחינת אנשי “קשת”, מתוך כל הרשימות שהתמודדו על מקום במועצת העיר, תשע במספר, רשימתם הייתה היחידה שלא עברה את אחוז החסימה. מעניין יהיה לראות האם לשיתוף פעולה זה יהיה המשך בכרמיאל או ביישובים מעורבים נוספים בארץ או שמא היה זה ניסיון ראשון ואחרון.
לוד
בעיר המעורבת לוד הסיפור היה שונה לחלוטין, הן מבחינת הסיבה להיווצרות הרשימה והן בתוצאה הסופית. העיר ידעה בשנים האחרונות עימותים לא-מעטים בין יהודים לערבים ולמתעניינים מומלץ לצפות בסדרה “לוד בין ייאוש לתקווה”, שהציגה בצורה טובה ולעיתים מדכאת את הקונפליקט. בבחירות המוניציפליות האחרונות התמודדה בעיר רשימה ערבית שאיחדה את כל הזרמים הפוליטיים והורכבה משלוש רשימות: “הקריאה הערבית” (אל-נדאא’ אל-ערבי), “[הרשימה] של לוד” (אל-לדאויה) ו”התחייה” (אל-נהצ’ה) ולכן גם נקראה: “הקריאה הערבית-הרשימה של לוד-התחייה”. יתכן והשם הארוך סייעה לה, שכן הרשימה זכתה בשישה מושבים מתוך תשעה עשר במועצת העיר, בדומה לרשימת הליכוד בהנהגת ראש העיר המכהן יאיר רביבו, הישג מרשים לכל הדעות. למרבה ההפתעה, מנהיגיה הצהירו מיד עם פרסום התוצאות כי הם מוכנים להיות חלק מהקואליציה של רביבו, בדומה לצעד אותו נקטה הרשימה המשותפת בנצרת עילית. ברם, הפעם מדובר בצעד יותר מאתגר: במקרה של נצרת עילית אנשי הרשימה המשותפת הצדיקו את שיתוף הפעולה עם פלוט בכך שבעברו הוא היה איש מפלגת העבודה ובבחירות בעירם הוא לא התמודד מטעם מפלגת ימין כלשהי אלא כמועמד עצמאי. בלוד מדובר בנכונות לשיתוף פעולה עם איש ימין מובהק, שהוא גם נציגה של הליכוד, מפלגת השלטון.
הנכונות לשיתופי פעולה מעין אלה מחזקת את הקול בחברה הערבית בישראל, שקורא לא-לשלול שיתופי פעולה פוליטיים עם הימין הישראלי, על מנת לדאוג לרווחת הציבור הערבי. עמדה זו גם זוכה בשנים האחרונות לחיזוק מדעי-אמפירי במחקריו של פרופ’ סמי סמוחה. כאן מעניין יהיה לראות האם ראש העיר רביבו ירים את הכפפה ונזכה לראות שיתוף פעולה פוליטי יוצא דופן.
חיפה
בעיני רבים חיפה נתפסת כמודל המובהק של דו-קיום בין יהודים לערבים. אולם דווקא בחיפה לא התמודדה רשימה משותפת יהודית-ערבית. בנוסף לכך שתי המפלגות הערביות הגדולות בחיפה, חד”ש ובל”ד, התמודדו בבחירות המוניציפליות ברשימות נפרדות, ככל הנראה משיקולי אגו, ולא בהכרח משיקולים אידיאולוגיים. להעדרה של רשמה ערבית אחת הייתה תוצאה ברורה – חד”ש הצליחה בקושי לשמור על שני המקומות של במועצת העיר ואילו בל”ד איבדה את המושב היחיד שהיה לה. במקביל, וללא כל קשר, הרשימות בעלות הגוון הימני הגדילו את כוחן במועצת העיר.
אך לא רק תוצאות הבחירות למועצת העיר אכזבו את הציבור הערבי; גם מתוצאות הבחירות לראשות העיר המפלגות הערבית לא רוו נחת. כידוע לכל, בחיפה זכתה בראשות העיר עינת קליש-רותם. ניצחונה נתפס כהפתעה גדולה ויכול היה להיות חלק מסרט הוליוודי קלאסי – מועמדתה לתפקיד אושרה זמן קצר בלבד לפני הבחירות, לאחר שהיא הפסידה בשתי ערכאות משפטיות וניצחה בסופו של דבר בערכאה האחרונה – בית המשפט העליון; מדובר באישה שניצחה גבר חזק וותיק בתחום; יהב מתפס כבעל ברית של התאגידים ו”הכסף הגדול” בעוד קליש-רותם הוצגה כבעלת ברית של הארגונים הירוקים וכיו”ב. בקיצור, היה כאן ניצחון האזרח הפשוט על המערכת. אולם דווקא המפלגות הערביות בחיפה תמכו ביהב ולא בקליש-רותם. זאת מכיוון שהראשון נחשב במשך שנים לאיש שמאל, האיש ששיווק להמוני בית ישראל את חיפה כמקור של דו-קיום, האיש מאחורי פסטיבל הדו-קיום “החג של החגים” וכיו”ב. לעומתו קליש-רותם זכתה לתמיכת המפלגות החרדיות כמו גם לתמיכת דוד עציוני, איש רשימת “חיפה מתחדשת” בעלת הגוון הימני, שאף זכתה בשלושה מושבים במועצת העיר.
