סערת החִגַ’אבּ באיראן
מאת אלכס גרינברג
המצב הכלכלי באיראן הולך ומחריף ואיתו גל המחאה כמעט בכל עריה הגדולות. המחאה היא על רקע עלויות המחייה המאמירות, שחיתות ציבורית וכישלונות ניהוליים כמעט בכל תחום. אמנם אין זו מחאה מאורגנת מתוך התנגדות רעיונית למשטר, אך עם זאת, יש בה גם היבטים אידיאולוגיים. לא מדובר חלילה במחאה מתוך התנגדות לאסלאם, אלא מתוך הדגשת חשיבותן של זכויות וחירויות הפרט. אחת התופעות הבולטות ביותר, שהתקיימה גם לפני המחאה הכלכלית, היא נשים רבות אשר מצטלמות ללא חג’אב ומפרסמות ומפיצות את תמונתן ברשתות החברתיות, כאמצעי להבעת זלזול בחובה החוקית החלה עליהן לעטות חג’אב.
לעת עתה המשטר לא גילה כל חולשה או סימני התרופפות, והוא מצליח להכיל את המחאה, אך ברור כי רוב העם האיראני אינו באמת דבק באידיאולוגיה האסלאמיסטית כפי שהמשטר מבין אותה. גם אם נראה שהמשטר נוהג בסבלנות יחסית כלפי המפגינים על רקע סוציו-אקונומי, הרי שהוא הרבה פחות פשרן כלפי הנשים המפרות את כללי הח’גאב.
המשטרה ו”בסיג'” (ארגון סמי-צבאי שאחראי בין היתר על שמירת המוסר הציבורי) עצרו בתאריך 24 ביולי שש נשים במחוז ח’וזסטאן, באשמה של הסרת הח’גאב ופרסום תמונותן ללא חג’אב ברשתות החברתיות. נשים רבות אשר נלחמות על חירותן נידונו לעונשי מאסר. אחת מהנשים האלה היא שאפרכ שג’ריזאדה, אשר נידונה לשנתיים מאסר בפועל ולשמונה-עשרה שנים נוספות על תנאי. שג’ריזאדה נמנית על תנועת הנשים הווירטואלית המזוהות ברשתות החברתיות תחת ההאשטג “בנות_ רחוב _המהפכה” (דח’תראן ח’יאבאן אנקלאב – טוויטר בפרסית). היא נעצרה בתאריך 21 בפברואר לאחר שפרסמה את תמונתה ללא רעלה באינסטגרם.
פעילת זכויות האדם המפורסמת ועורכת הדין נסרין סתודה התנדבה לייצג את שג’ריזאדה במשפט והוסיפה בראיון לרדיו פרדא (רדיו אמריקאי בפרסית המשדר מפראג) כי שג’ריזאדה הגיעה אליה שבועיים לפני שנעצרה וביקשה מסתודה לייצג אותה במקרה שתיעצר. אלא שעו”ד סתודה נעצרה בעצמה בתאריך 13 ביוני ונשלחה למאסר בכלא אווין בטהראן, באשמת “שיתוף פעולה, התאגדות ותעמולה נגד המשטר”. דבר מעצרה של עורכת הדין נודע כשבעלה של סתודה, רזא ח’אנדאן כתב בעמוד הפייסבוק שלו כי שג’ריזאדה, אמא לפעוט, עלולה להשלח למאסר בן עשרים שנה, וכי גם עורכת הדין המייצגת אותה נעצרה לאחר שהעזה להגן עליה.
המאסר של הפעילה החברתית עורר תרעומת ברשתות החברתיות באיראן. בטוויטר ניתן לראות את ההאשטאג “שאפרכ שג’ריזאדה” שהוזכר יותר מ-1,500 פעם. משתמש טוויטר בשם פרהאד מתקי צייץ באנגלית “היא לא רצחה איש. היא לא גנבה שום דבר. היא רק אמרה – אני רוצה להחליט בעצמי איך להתלבש ואני לא צריכה חג’אב. עכשיו היא נאסרה ל-20 שנה. זאת הדמוקרטיה באיראן”
משתמשת טוויטר אחרת, מהשיד חוסייני, כתבה “על שאפרכ שג’ריזאדה נגזרו עשרים שנות מאסר בגלל מחאה אזרחית נגד חג’אב בעוד על סעיד מרתזוי נגזרו רק שנתיים על רצח ועינויים של אסירים ב-2009”. (מרתזוי כיהן בתפקיד התובע הכללי, ולפי הוראותיו עונו בבתי הכלא המפגינים נגד המשטר בשנת 2009).
נראה כי מרבית האוכלוסיה באיראן אינה רואה בעין יפה את החובה החוקית לעטות חג’אב, במיוחד בקרב האוכלוסייה העירונית, הצעירה והמשכילה. קשה למצוא נושא אחר בו הפער בין המשטר לאוכלוסייה בולט כל כך כמו בנושא החג’אב.
לפרלמנט האיראני (מג’לס) יש גוף מחקרי, המבצע סקרי דעת קהל ומספק חוות דעת מחקריות, בדומה למכון המחקרים של הכנסת. העבודות של מרכז המחקרים של המג’לס הן על פי רוב באיכות גבוהה ובדרך כלל הן אכן פרי עבודת מחקר ולאו דווקא פוליטיות, ולכן נוח להסתמך עליהן. אחד המחקרים האחרונים הוקדש לנושא הזלזול בחובה החוקית החלה על נשים לעטות חג’אב.
על פי סקר דעת הקהל והמחקר שבעקבותיו, רוב הגברים (כ-70 אחוז) רואים בחג’אב מנהג מקובל ולא חובה דתית. כמו כן הצביע המחקר על כך שנשים צעירות ומשכילות בערים גדולות נוטות יותר לזלזל בחובה לעטות חג’אב, אף על פי שמדובר בחובה חוקית ובחובה דתית ברורה לפי השריעה.
35% בלבד מקרב הנשים האיראניות “מייחסות משמעות מרובה” לעטיית חג’אב. נתון מעניין אף יותר הוא שאין הבדל משמעותי בין אזורים עירוניים לכפריים ביחס לפופולאריות היורדת של החג’אב. המחקר הוזמן במטרה לבחון דרכים חדשות להעלאת קרנו של החג’אב בחברה.
נשאלת השאלה מדוע המשטר כל כך מקפיד על יישום חובת עטיית הרעלה דווקא בתקופה קשה כל כך לאיראן, כעם וכמדינה? כמו לכל תופעה מורכבת, אין לכך תשובה אחת אבל ישנן כמה סיבות שעשויות לשפוך אור על הנושא.
הסיבה הראשונה היא סמליותו של החג’אב לאסלאם. חג’אב אינו רק סמל הלבוש של האישה המוסלמית, המצביע יותר מכל דבר אחר על זהותה המוסלמית, הוא גם סמל המהפכה האיראנית. לפני המהפכה, עטיית חג’אב נאסרה בחוק, והאיסור נאכף בדרגות שונות של חומרה במשך כמה עשרות שנים. האיסורים נכנסו לראשונה לתוקף בשנות השלושים של המאה הקודמת, שנות שלטונו של רזא שאה, מייסד איראן המודרנית ואביו של מחמד רזא שאה, אשר הוגלה בשנת 1979.
עם התפרצות גל המחאה העממית בשנת 1978, אשר הקיף שכבות שונות של האכלוסייה, דווקא נשים משכילות רבות, לרבות סטודנטיות, יצאו להפגנות כשהן עוטות חג׳אב. אותן נשים העריצו את רוחאללה ח׳מיני בתור מנהיג המחאה נגד השאה, אך לא העלו על דעתן אף לרגע כי השלטון באיראן יגיע לידי אנשי הדת השיעים. הן עטו רעלה רק כאקט לעומתי, מפני שהשאה אסר על כך, לא כי ייחסו לה חשיבות מיוחדת כלשהי.
כאשר ח׳מיני הכריז על כינונה של רפובליקה אסלאמית, חובת הלבוש האסלאמי לנשים עוגנה בחוק. רבות מנשות איראן הבינו את טעותן, אך כבר היה מאוחר מדי.
אנשי דת רפורמיסטים כמו מחסן ע׳רויאן הציעו פשרה: לפטור תיירות מהחובה לעטות חג׳אב. לאור הקשיים הכלכליים המתגברים, איראן זקוקה מאוד לכל מקור הכנסה נוסף, במיוחד מתיירות. כאן המקום לומר כי איראן היא מדינה בטוחה מאוד לתיירים, מרושתת באוטוסטרדות מהירות, עשירה בנופים מרהיבים ובערים הסטוריות רבות, בעלת אוכלוסייה מכניסת אורחים הצמאה למגע עם המערב. עם זאת, החובה החוקית לעטות חג׳אב, החלה גם על נשים תיירות, פוגעת מאוד בפוטנציאל התיירותי. על פי ההצעה, תיירות המטיילות באתרי תיירות לא תהיינה חייבות לעטות חג׳אב, אלא אם יבחרו בכך. ע׳רויאן הוסיף ״איננו יכולים לכפות את כללי השריעה על אזרחים זרים״. אנשי דת רשמיים דחו מכל וכל את ההצעה של ע׳רויאן. חבר הוועדה לענייני תרבות של הפרלמנט האיראני, אחמד מאזני, מתח ביקורת על ההצעה וקבע ש”כשם שאנחנו מתנהגים לפי חוקי המדינות הזרות בהן אנחנו מבקרים, כך התיירים צריכים להתנהג באיראן״.
המחלוקת הזאת חושפת את הבדלי ההשקפות בין הדת המסורתית לדת הפונדמנטליסטית. פונדמנטליזם דתי הוא תגובתה של דת מונותיאיסטית לאתגרי המודרנה. הוא שונה מהדת המסורתית בכך שהוא מדבר בשמה, אבל בעצם הוא משנה את המסורת הקיימת ומפרש אותה באופן השונה מהמקובל. בו בזמן הגרסה הפונדמנטליסטית של דת נתפסת כאותנטית וכ״אמיתית״. גם במקרה הספציפי שלפנינו, באיראן, ההבדל בין פונדמנטליזם למסורת מזדקר לנגד העיניים: הרי מבחינת השריעה רק מוסלמיות חייבות בחג׳אב, ולאורך ההיסטוריה היה ניתן להבחין בין מוסלמיות ללא מוסלמיות על פי כיסוי הראש והשיער. התפיסה לפיה כל אישה, ללא הבדל דת, חייבת ללבוש לבוש אסלאמי היא אימוץ התפיסה המודרנית של מדינה וחוקיה, החלים על כל הטריטוריה שלה ועל כל אזרחיה, בניגוד לתפיסה המסורתית. אם כך, מסתבר שהצעתו של ע׳רויאן לפטור את התיירות מחובת החג׳אב תואמת יותר את האסלאם הקלאסי, אך עם זאת, ידם של המתנגדים על העליונה ואין סימנים לכך שהמשטר ינהיג הקלות בנושא החג׳אב.
מהתבוננות במהפכות שהתרחשו בצרפת במאה ה-18 וברוסיה ובאיראן במאה העשרים, נוכל לראות כי מהפכות לא מתרחשות כאשר משטר נוהג בעריצות ודיכוי. ההיפך הוא הנכון: הן מתרחשות כאשר המשטר נתפס כ״רכרוכי״ ודווקא בזמנים בהם הוא מנסה להתיר רסן ולהנהיג רפורמה. בכירי המשטר האיראני, שחוו את המהפכה האסלאמית והשתתפו בה, ודאי מבינים זאת.
מנהיג איראן עלי ח׳אמנהאי חוזר ללא הרף על הקביעה לפיה איראן אינה סתם מדינה אסלאמית (הרי גם פקסיטן היא רפובליקה אסלאמית), אלא היא מדינת המהפכה האסלאמית. היצמדות לתפיסת המהפכה מחייבת קוהרנטיות מסוימת שכן אפשר לקיים מדינה אסלאמית בעלת יחסים תקינים עם אמריקה ואפילו עם ישראל, אבל בלתי אפשרי לקיים מהפכה שאין לה אויבים. אידיאולוגיה מהפכנית נוקשה מונעת בעד ח׳אמנהאי מלהתפשר בנושאי פנים וכמו אצל כל אידיאולוג נוקשה, לנושאים אידיאולוגיים תרבותיים יכולה להיות חשיבות לא פחות מאשר לנושא האתגרים הכלכליים.
לסיכום, נדמה כי המשטר האיראני מבין שדברים שהוא עשוי לראות כפשרה הגיונית מצדו, עלולים להתפס כחולשה שתסכן את עצם קיומו.
בעיותיה החברתיות, הכלכליות והאקולוגיות של איראן כבדות מנשוא ושום משטר לא יוכל להתעלם מהן, אולם עד כה המשטר הוכיח שהוא יודע להסיט את המחאה ולשלוט בעוצמתה, לאפשר לציבור ״שחרור קיטור״ מפעם לפעם ללא סיכון ממשי ליציבות המשטר.
