מאת שלומי דסקל
הסוף ידוע; הרשימה המשותפת התפרקה ובבחירות הקרובות מרכיביה יתמודדו בשתי רשימות נפרדות. רובנו לא נחשפנו להתרחשויות בזירה הפוליטית הערבית בארץ, ואם להודות על האמת, די הרבה התרחש שם. הבה נצא למסע קצר לנבכי המאבקים מלאי האמוציות ונטולי האידיאולוגיה, שהובילו לקריסתה.
הכל החל בראשית חודש ינואר עם בקשתו של אחמד טיבי להתפצל מהרשימה המשותפת ולחזור לספינת האם שלו – התנועה הערבית לשינוי (תע”ל). ראשי המפלגות שנותרו טענו כי מדובר בלא יותר מרצון לשפר עמדות לקראת הבחירות. טיבי מצידו קרא תיגר על האקסיומות שליוו את הקמת הרשימה המשותפת: עיצוב הרשימה על פי כוח המפלגות ערב האיחוד (למעשה, על סמך תוצאות הבחירות בשנת 2013) והבטחת ראשות הרשימה לעומד בראש חד”ש, אימן עודה. לטעמו של טיבי, הפופולריות שלה הוא זוכה ברחבי הציבור הערבי (והיהודי) אמורה להפוך אותו לראש הרשימה המשותפת.
כיצד נראו מרכיבי הרשימה המשותפת ערב ההתפרקות
ברשימה המשותפת היו חברות ארבע מפלגות: חד”ש, תע”ל, בל”ד ורע”ם.
חד”ש – המפלגה הוותיקה ביותר והממוסדת ביותר. בבסיס כוחה נמצאת מערכת אידיאולוגית איתנה לצד עשרות סניפים ומאות פעילים. לחד”ש גם ניסיון רב בניהול מערכות בחירות ארציות ומוניציפליות. מאידך, בבחירות המוניציפליות האחרונות המפלגה לא רשמה הצלחות מרשימות. בנוסף, הבחירות המקדימות בה לא הביאו עימן מועמדים חדשים או סוחפים. השינוי היחיד היה כניסתו של יהודי חדש לרשימה, אם כי הדבר כמעט ולא מעניין את הרחוב הערבי, שכן ד”ר עופר כסיף לא מוכר מחוץ לחוגי הפעילים של חד”ש.
תע”ל – לא רבים יודעים מה שם המפלגה של ד”ר אחמד טיבי, מהסיבה הפשוטה כי טיבי הוא המפלגה והמפלגה היא טיבי. מאידך, טיבי נהנה מפופולאריות רבה ברחוב הערבי, ומי צריך מפלגה כשאתה כל-כך מוכר וסוחף. ברם, טיבי מעולם לא התמודד בבחירות ארציות לבדו, אין לו פעילי שטח וותיקים, ומוקד הכוח המרכזי שלו נמצא במשולש הדרומי (טירה-טייבה-קלאנסוה-כפר קאסם). כלומר, אין לו מוקדי פעילות בצפון או בדרום. טיבי ניסה לנפנף בתוצאות הבחירות המוניציפליות כהוכחה לכוחו ולהצלחתו, אם כי סימן שאלה מרחף מעל טענותיו, שכן לא ברור עד כמה הניצחונות שהוא ייחס לעצמו אכן הושגו באמצעות המותג “תע”ל”.
בל”ד – המפלגה הלאומית הערבית הגיעה לבחירות במצב לא מעודד: הכוחות הוותיקים הוחלפו בכוחות צעירים, רעננים אך לגמרי לא מוכרים. יתר על כן, הנהגתה החדשה מטאנס שחאדה, הבּה יזבּכּ ומאזן ע’נאים לא מעוררת אנטגוניזם בציבור היהודי (עיין ערך בשארה, זעבי, ע’טאס ואפילו קצת זחאלקה) ובמקביל לא ממריצה את ההמונים להגיע לקלפיות על מנת להגן עליה מפני התקפות מצד ימין של המפה הפוליטית בישראל. בהערת אגב נציין כי אין להתפלא אם בל”ד תדבוק עכשיו בפוזיציה דווקאית ואולי אפילו אנטי מיינסטרים ישראלי, רק כדי להנכיח את עצמה מחדש בשיח הפוליטי הימני. עיקר כוחה מקורו בשכבת האינטלקטואלים הערבים והאקדמיה. כתוצאה מכך בל”ד נתפסת כמפלגה החלשה ביותר, במערכות הבחירות האחרונות שבהן התמודדה לבד זכתה למספר הקולות הקטן ביתר מבין המפלגות הערביות ופעמים עמדה על גבול מעבר אחוז החסימה. יש לזכור כי בניגוד לאחרים ובדומה לחד”ש יש לה בסיס פעילות בחברה הערבית, קרי אידיאולוגיה, סניפים ופעילי שטח.
רע”ם – הרשימה הערבית המאוחדת, שמוכרת יותר בכינוי המפלגה האסלאמית, נתפסת כמפלגה שמרנית ארכאית ולא מעניינת במיוחד. למרות זאת רציונאל פעילותה בכנסת ישראל חשוב; זוהי מפלגה דתית-אסלאמיסטית, שמוכנה לשתף פעולה עם הממסד הישראלי. אנשי רע”ם חזקים במיוחד באזור המשולש הדרומי (ובכך הם מתחככים מעט עם טיבי) ומכיוון שהיא מייצגת את הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית נהנית מתמיכה מסוימת ביישובים שבהם הפלג הדרומי פעיל.
בכל המפלגות בולט העדרם של הדרוזים (בחד”ש הגיע ג’אבר עסאקלה למקום החמישי, הספק ריאלי) והבדואים.
מתחממים בפברואר
טיבי, שהיה מודע לחולשתו בשטח, החל מיד לתור אחר מרכזי כוח חדשים וחבר ל”נצרת שלי” (נַאצֶרַתי, רשימתו של עלי סלאם, ראש עיריית נצרת). מטרתו הייתה לבסס מרכז כוח בצפון, אך גם להפנות אצבע משולשת לחד”ש; עלי סלאם הוא סדין אדום עבור חד”ש. בשנת 2013 הוא פרש מהמפלגה, הדיח את ראש העיר מטעמה ומאז שולט במעוזה של חד”ש ביד רמה.
במהלך סוף ינואר ותחילת פברואר החלו להתהוות שני צירים פוליטיים: חד”ש ובל”ד מחד גיסא, והאסלאמית וטיבי מאידך גיסא. לכאורה חיבור טבעי על רקע דמיון בקהל היעד ובאזורים הגיאוגרפיים שבהן כל מפלגה חזקה. אבל הטבעי לא עבד; בבל”ד הרגישו שבחד”ש אכן מתייחסים אליהם כאל חלשים ו”לא סופרים אותם” וברע”ם לא היו מוכנים לוותר על הנהגת המפלגה לטיבי.
התמונה שוב השתנתה לקראת מחצית חודש פברואר: טיבי כרת ברית עם נציגי הבדואים בדרום; חד”ש הגיבה בברית עם הפוליטיקאי הבדואי הוותיק טלב א-צנע, שמנסה מזה זמן לחזור לכנסת בדרך כזאת או אחרת; ובל”ד החילונית והמודרנית חברה למפלגה האסלאמית השמרנית. החיבור האחרון נתן כוח לשתי המפלגות החלשות בסיפור, והן החלו להפגין שרירים בניסיונות החייאת הרשימה המשותפת, שנמשכו עד לרגע האחרון.
השבוע האחרון
במחצית חודש פברואר הגיע מתווך חדש ומפתיע – ראש עיריית נצרת עלי סלאם. בעקבות פגישה בינו לבין יו”ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, הסביר סלאם כי אבו מאזן ביקש ממנו לגשר בין הניצים. כל מי שמכיר את הנפשות הפועלות יודע שמעורבות סלאם מבטיחה החרמה מצד חד”ש, אך בהמשך לאותה פגישה החלו “ללחוץ על הגז” בכל הקשור לאיחוד מחדש. ספק אם מעורבות אבו מאזן תרמה לכך או הקרבה לתאריך הגשת הרשימות לוועדת הכנסת. במקביל החלו חיבורים חדשים בקרב מפלגות נוספות – גנץ-לפיד והמפלגות הדתיות, דבר שעורר חשש כי אם המפלגות הערביות לא תתאחדנה הן בסכנת מחיקה. בהתחשב בסירוב המוחלט של טיבי לחבור לבל”ד ולברית שנכרתה בין האחרונה לפלגה האסלאמית התרחש הבלתי-ייאמן וחד”ש וטיבי שילבו ידיים, להפתעת רבים.
מה בעצם היה כאן?
לנוכח התוצאה הסופית עולה השאלה איך הגענו לחיבורים הלא-ברורים הללו. מכיוון שלא מדובר בפערים אידיאולוגיים מתקבל הרושם כי טיבי החליט לחסל חשבונות עם בל”ד ורע”ם, על רקע חלקן במשבר הרוטציה, שפגע במפלגתו. לצורך העניין הוא מוכן (זמנית) לקבל את הנהגתו של עודה. בחיבור החדש טיבי התחזק מעט – הוא מוקם במקום השני, תחת ההגדרה המעורפלת של הנהגה משותפת עם עודה. בנוסף קיבל שני מועמדים במקומות ריאליים והכי חשוב – הוא לא נדרש לבחון את כוחו בריצה עצמאית.
לא ברור מדוע בחרה חד”ש לחבור לטיבי. ייתכן ובחד”ש שאפו לבוא חשבון עם בל”ד בשל העמדות שנקטה במהלך הקדנציה האחרונה: החל מהסירוב להסכם עודפים עם מרצ בשל היותה מפלגה ציונית, דבר שפגע בסיכויי “המשותפת” לזכות בח”כ נוסף, וכלה בהשבתת הסיעה על רקע משבר הרוטציה. סיבה אחרת יכולה להיות החשש בחד”ש כי ידה תהיה על התחתונה במשולש הכוחות עם רע”ם ובל”ד.
למה כדאי לשים לב?
בטווח הקצר – האם סאגת פירוק “המשותפת” תפגע באחוזי ההצבעה של הציבור הערבי ואולי דווקא התחרות הדו-ראשית תוביל לעידוד ההצבעה.
בטווח הרחוק – ברור לכל כי החיבור עודה-טיבי לא יוכל להחזיק מעמד זמן רב. מעניין יהיה לראות איך טיבי (לא) יקבל הפעם את מנהיגותו של עודה. כמו כן כדאי לשים לב לטענת בל”ד כי יו”ר וועדת המעקב (ויו”ר חד”ש לשעבר) מחמד ברכה היה מעורב בחיזוק ידי טיבי על מנת לפגוע ביורשו אימן עודה. ברכה, למשל, נכח בוועידת תע”ל, אך לא נכח בוועידות של רע”ם ובל”ד. כן בלטה מעורבות עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, בסיפור. לא נתפלא אם בעתיד הקרוב נראה אותו עובר מכיסא המנהיג המקומי לזירה הארצית.
בפינת המילון – בשולי הסאגה חזרו ועלו שני ביטויים נחמדים:
נִדִיָה (نِدِيّة) – שיוויון. קַאאִ’מַה עלָא אַסַאס אל-נִדִיה (قائمة على أساس الندية) – רשימה שמורכבת משתי מפלגות או יותר, שמועמדיה משתבצים ב”שיטת הריצ’רץ'”
מחַאצָצָה (مُحاصَصَة) – שותפות, הנהגה משותפת
