לרכישה ומשלוח לחצו כאן (אתר הוצאת בשער)

“ללא מולדת, שהוא ספר עשיר בגילויים, אינו יכול להיות ספר אובייקטיבי. אך זהו מסמך יקר ומיוחד במינו, שיתרום בלי שום ספק להבנת הבעיה הפלסטינית.” (אריק רולו, מתוך ההקדמה לספר).
המחבר, אבו איאד (סלאח חלף), 1930-1991, היה מראשי תנועת פת”ח וממקימי ‘ספטמבר השחור’, ממתכנני מתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן.

ההתבהרות באוקטובר

‏במארס 1973, כחודש לפני פשיטת הקומנדו הישראלית בביירות, שמענו לראשונה על בואה הקרב של המלחמה, עליה לא חדל סאדאת מלהכריז מזה חודשים. ארבעה מאיתנו התקבלו לראיון אצל ראש המדינה המצרית: יאסר ערפאת, יוסף אל-נג’אר, אבו ג’יהאד ואני. לפני הפגישה מסרו לנו קצינים מצריים בכירים כי תאריך פתיחת פעולות האיבה נקבע לחודש מאי. אולם סאדאת נקט לשון שונה לחלוטין. לא זו בלבד שלא הזכיר אפשרות של עימות, אלא אף התלונן ארוכות על היסוסיה של ברית המועצות לספק לו נשק בעל חשיבות מכרעת. הוא הקדיש חלק ניכר מן השיחה לסקירת יחסי מצרים וברית המועצות ולתיאור האיבה שרוחשים לו, לדבריו, מנהיגי הקרמלין.

‏באמצע אוגוסט ביקשנו, פארוק אל-קדומי ואני, להתקבל לראיון אצל נשיא מצרים, כדי לדון עמו בכמה עניינים שוטפים. הוא השיב שהוא מוכן לשוחח בארבע עיניים עם אחד משנינו בלבד. מעט מופתעים, התעקשנו שלא להיפרד זה מזה, והבהרנו לו שאין בינינו שום סודות. סאדאת הזמין אותנו איפוא לבקרו בארמון בורג’ אל-ערב, הנמצא ליד הדרך המובילה מאלכסנדריה לגבול הלובי, קילומטרים ספורים מחוף הים התיכון.

‏בלבוש קיצי ובמראה רגוע קיבל אותנו המנהיג המצרי במרפסת מעונו. הוא פתח בשיחה על הא ועל דא, והמשיך בשאלות על מצבה הכללי של תנועת ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת הוא נראה לנו קצת מוטרד, וגילה רק עניין מועט בתשובותינו. עד מהרה הבנו את הסיבה לכך. בבת אחת שינה ‏סאדאת את נושא השיחה, ואמר ללא כל הכנה מוקדמת כי הוא עומד לפתוח במלחמה נגד ישראל “לפני סוף השנה הנוכחית”. הוא גם ציין, שלא במפורש, את התאריך שבו בערך תיפתח המלחמה, על ידי כך שהוסיף כי יעדכן אותנו בפרטים נוספים לאחר שתסתיים ועידת המדינות הבלתי מזדהות שנועדה לתחילת ספטמבר, “כלומר זמן קצר לפני תחילת פעולות האיבה”. לדבריו, כבר בחר למבצע את הכינוי “ניצוץ”, והוא ייערך בשיתוף עם סוריה. מלחמה זו, מיהר להוסיף, לא תהיה כוללת, אלא תשים לה למטרה להוציא את הבעיה הישראלית-ערבית מן המבוי הסתום שאליו נקלעה. והוא הוסיף בשלווה, כאילו הדבר מובן מאליו: “ואז נלך כולנו יחד לוועידת שלום”.

‏אני מודה ומתוודה שקדומי ואני לא הקדשנו תשומת לב יתרה למשפט אחרון זה. כה נלהבים היינו מרעיון המלחמה נגד ישראל. מצרים וסוריה, שתי המדינות העיקריות בשדה הקרב הבינו סוף סוף את הצורך במאבק מזוין! כמובן, הבטחנו לסאדאת סולידריות גמורה, וביקשנו לדעת במה נוכל לסייע לו. הנשיא המצרי השיב שהוא מעוניין כי מספר רב ככל האפשר של פדאינים, כמו גם של יחידות של הצבא לשחרור פלסטין, ייקחו חלק בקרב. הוא ביקש מאיתנו לשמור על סודיות מוחלטת אפילו בשיחותינו עם הנשיא הסורי חאפז אל-אסד, שלא היה אמור לדעת מה נאמר בשיחה. אחר כך קרא סאדאת לעבד אל-סלאם תופיק, שזה לא מכבר התמנה לראש שירותי המודיעין, וביקש אותו להסדיר איתנו את הבעיות המעשיות הקשורות בשיתופנו בקרב.

‏כפי שסוכם, קיבל סאדאת את קדומי, ערפאת ואותי למחרת ועידת המדינות הבלתי מזדהות, ליתר דיוק ב-9 ‏בספטמבר, ערב פגישתו עם אסד ועם חוסיין. אשר לחוסיין, סאדאת לא סיפר לו דבר וחצי דבר על תוכנית המלחמה. מטרתה העיקרית של אותה “פסגה” היה חידושם של היחסים הדיפלומטיים בין מצרים וסוריה לבין ירדן, יחסים שנותקו בעקבות טבח הפלסטינים בג’רש ובעג’לון. הנורמליזציה הייתה צריכה ‏ליצור תנאים מתאימים ונוחים יותר בחזית המזרחית עם פתיחת המלחמה.

‏בשיחתנו ב-9 ‏בספטמבר פירט באוזנינו סאדאת את תוכניותיו, אך הדגיש הפעם את השלב שלאחר המלחמה. הוא עצמו, כך אמר, יקרא לכינוס ועידת שלום. הוא לא הציע את ז’נבה כמקום מפגש, אך קרא בשמות כל המדינות שיוזמנו להשתתף בוועידה, פחות או יותר אותן מדינות שצריכות היו לשגר נציגים לעיר זו בדצמבר אותה שנה: ארצות הברית, ברית המועצות, ישראל, מצרים, סוריה, ירדן ואש”ף… לשאלתנו באיזו זכות תוזמן ירדן לוועידה נתן סאדאת הסברים בלתי משכנעים. אשר להשתתפותנו אנו, לא הבענו כל דעה, שכן היה עלינו לפנות לשם כך למוסדות המייצגים של התנועה. באופן מיידי, העיקר בשבילנו היה להגדיר את תנאי השתתפותנו בקרבות. סאדאת קיבל לשם כך את ערפאת ב-12 ‏בספטמבר. לפני פרידתם הבטיח הנשיא המצרי לחברנו כי יוסיף ויעדכן אותו ברגע המתאים לכך בנוגע לתאריך המדויק של תחילת המלחמה.

‏בשובנו לביירות כינסנו בזה אחר זה את מועצת המהפכה ואת הוועד המרכזי של אש”ף כדי לדווח להם, באופן מעורפל ככל האפשר, על כוונותיהם של מנהיגי מצרים. מרבית חברינו לא התרשמו יותר מדי מן הסיפור, כל-כך הייתה רבה באותה עת הספקנות באשר לרצינותם של האיומים שפיזר הנשיא סאדאת בפומבי.

‏ב-30 ‏בספטמבר, כלומר שישה ימים לפני פרוץ הקרבות, קיבלתי שדר מן השגרירות המצרית בביירות, ובו נתבקשתי לצאת מיד לקהיר. הודעתי על כך לנציגי ארגוני הפדאינים השונים, שאיתם ישבתי בישיבה באותו רגע, וציינתי כי הזמנה זו ודאי קשורה בפתיחתה הקרובה של המלחמה. הערתי זו גרמה לפרצי צחוק רמים. אבו אחמד אל-ימני, מן החזית העממית בראשותו של ג’ורג’ חבש, זרק לעברי: “אני מתערב על כבש שלם שסאדאת לא יצא למלחמה!” הסכמתי להתערבות. עם זאת, מכיוון שסברתי שהעימות עדיין אינו קרוב, יצאתי ‏את ביירות רק ביום חמישי, 4 ‏באוקטובר, ונחתתי בקהיר בערב אותו יום.

שם קרה ‏דבר מה בלתי שגרתי: קצין בכיר המתין לי בנמל התעופה. ‏הוא הוביל אותי מיד אל שר ההגנה, המרשל אחמד איסמעיל, שאמר לי: “אנחנו פותחים במתקפה מחרתיים. באת באיחור, ועליך להכניס מיד את ערפאת בסוד העניינים”. מתוך זהירות לא רציתי לשלוח מברק מוצפן. העדפתי להפקיד את ההודעה בידי שליח, אך שום מטוס לא יצא עוד לביירות באותו ערב. כתבתי איפוא את ההודעה בשפה רגילה, שמתי אותה במעטפה סגורה בחותם, ומסרתי אותה, למחרת בבוקר, לידי חבר התנועה. ביקשתי ממנו להשמיד את המכתב אם המטוס ייחטף ויוטס לישראל או לכל מקום אחר. השליח היה מופתע: לשם מה כל הזהירות והסודיות? המצאתי בו במקום הסבר שלמרבה המזל נשמע הגיוני לבן שיחי: המכתב, שעליו למסור אישית לערפאת, מכיל הודעה על התפטרותי, ואינני רוצה שהיא תתפרסם ברבים לפני שערפאת יקבל אותה… בדרך כלל אי אפשר להתקבל בנקל אצל ערפאת תוך זמן קצר. נושא המכתב לא הצליח משום כך למסור אותו אלא רק בשעה מאוחרת של יום שישי בערב. מספר שעות לאחר מכן כבר היו כל כוחות תנועת ההתנגדות במצב הכן. למחרת נעו היחידות המצריות לכיבושה מחדש של תעלת סואץ, בעוד הצבא הסורי כובש בסערה את מישורי הגולן וגבעותיו.

‏ביום ההתקפה התבקשנו, פארוק אל-קדומי ואני, לא לעזוב את בתינו. היה עלינו לעמוד לרשות הנשיא סאדאת שדרש בכל תוקף לראותנו. שמענו בסיפוק את הידיעה על פתיחת המתקפה בשעה שתיים בצהריים. בשעה חמש הודיעו לנו שהנשיא סאדאת יקבל את פנינו בדיוק בשעה שבע, בארמון אל-טאהרה, השוכן במנשיית אל-בכרי שבפרברי קהיר.

‏מעון הנשיא, הקטן יחסית והמקושט בטוב טעם, שינה לחלוטין את פניו. קומת הקרקע הפכה למעין מטה כללי. סאדאת קיבל אותנו בחדר אורחים סמוך, במדי מרשל (בהתאם לחוקה המצרית, הנשיא הוא המפקד העליון של הכוחות‏ המזוינים). בקול מנצח, בעיניים זוהרות מעונג, קרא אלינו בעודנו בפתח: “לא אמרתי לכם שאפתח במלחמה? ‏עכשיו אתם מאמינים לי?”

‏מעולם לא ראיתי את סאדאת בהתרוממות רוח כזאת. הוא קרן שביעות רצון עצמית, והיה מלא לבלי הכיל שמחה והתלהבות. “למעשה הוצאנו את קו בר לב מכלל שימוש. עכשיו מוקמים גשרים אמפיביים. אחד מהם גורם לנו בעיות, הוא אינו די יציב”. סאדאת המשיך לעדכן אותנו לגבי המצב הצבאי בכל פעם שקיבל הודעה מחדר המבצעים או שיחת טלפון קצרה. “הטנקים הראשונים שלנו עברו ברגע זה את תעלת סואץ! חיל הרגלים יבוא מיד בעקבותיהם”, צעק אלינו, בהתרגשות הולכת וגוברת.

‏סיפרתי לו על השמחה שפרצה ברחובות קהיר עם היוודע דבר המתקפה. “העם המצרי וכל עמי ערב, שואפים למחות את הכלימה שגרמו לנו הישראלים במלחמת ששת הימים, ביוני 1967”. סאדאת הקשיב לי בהבעת אושר ואמר: “כמה יפה העוצמה! אנחנו חזקים! אנחנו ננצח!” באותו ערב, הוא דיבר במשך שעות ארוכות רק על אלימות, על כיבוש חוזר. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שלא שמעתי אותו מבטא את המלה “שלום” או “משא-ומתן”. הוא הדהים אותנו כשהכריז: “צבאותיי יתקדמו עד למעברי המתלה והגידי. אחר-כך אתן לפדאינים להשלים את המלאכה במלחמת גרילה!”

‏ההצלחות הראשונות הזינו את האופטימיות שלו. זמן מה לאחר שחצתה הארמיה השלישית את התעלה, בשעה תשע וחצי בערב לערך, אמר לנו: “זה עצום! חזינו שיהיו אלפי הרוגים בשלב זה של המבצע. עכשיו הודיעו לי שישנם פחות ממאתיים! האין זה נפלא?”

סמוך לשעה עשר וחצי בערב הביאו לו מברק. פניו קדרו לפתע. הוא קרא את המברק שוב ושוב. צער וזעם פשטו בו. לבסוף עשה תנועה של חוסר סבלנות בידו ואמר לנו: “אני לא מסוגל להאמין בכך. הסובייטים מודיעים שאסד ביקש את שגרירם בדמשק לפעול להשגת הפסקת אש!” הידיעה גרמה ‏לנו מבוכה עצומה. מצד אחד, נראה לנו ממש בלתי אפשרי שמוסקבה בדתה את כל הסיפור הזה. מצד שני: מדוע, לעזאזל, צריך אסד לבקש הפסקת אש בשעה שצבאו הולך מחיל אל חיל ברמת הגולן?

‏ממש ברגע שהצגנו לעצמנו את השאלה הזאת, פלט סאדאת שלא במתכוון שני משפטים שמאז ועד היום לא חדלו להטרידנו: “הרי סיכמנו, אסד ואני, עם פייסל (מלך ערב הסעודית), שנמשיך את המלחמה עשרה ימים לפחות! הוא זקוק לפרק זמן כזה כדי לסלול את הדרך לאמברגו על הנפט!!!” קדומי ואני נותרנו פעורי פה לנוכח עוצמתו המהממת של הגילוי. אם כן, מטרת המלחמה לא הייתה לשחרר את סיני, אלא לעודד יצירת לחצים כלכליים על המערב. עוד לפני שהחלה נועדה המלחמה להיות חלקית!

‏עד מהרה שב סאדאת ונרגע. זמן קצר לאחר שנמסר לו המברק הסובייטי, קיבל שיחת טלפון מאסד, שהביע את רצונו להמשיך במלחמה. אסד הטעים בתוקף כי לא ביקש שום עזרה בהשגת הפסקת אש משגריר ברית המועצות בדמשק. אשר לי, עדיין לא נזדמן לי לחקור את ידידינו הסובייטים בעניין זה, אך יש באפשרותי להציג את גרסתו של נשיא סוריה, כפי שמסר לי אותה בעצמו בפגישה שקיימנו בינואר 1978.

‏אסד נמלא זעם בשעה שמסרתי לו את דברי סאדאת על הסכם סודי ששניהם ערכו עם פייסל (ולדעתי גם עם ארצות הברית, שהפיקה, בצורות שונות, תועלת פוליטית וכלכלית רבה ממלחמת אוקטובר). הנשיא הסורי אמר לי כי בינו לבין סאדאת הוסכם רק שהם יבקשו יחד הפסקת אש לאחר כיבושם של הגולן ושל סיני עד למעברי המתלה והגידי. “אילו ידעתי שצבאו של סאדאת ייעצר קילומטרים ספורים מעבר לתעלה”, הכריז אסד, “הייתי קובע לצבאי שלי מטרות צנועות יותר, כדי לחסוך לי את האכזבות שנגרמו לי באשמת סאדאת”. ואמנם, הפסקת המתקפה המצרית אפשרה לישראל להפנות כוחות ניכרים לחזית הסורית.

‏רק אז הבנתי מדוע ביקש אותנו סאדאת, בפגישתנו ‏באוגוסט, לא לספר לאסד את מה שגילה לנו בנוגע ליעדים המוגבלים של ההתקפה שתכנן. כדי להבטיח שאכן לא נגלה את הסוד, הוא אמר לנו אז שנשיא סוריה מתעב אותנו, במיוחד את יאסר ערפאת, ומשום כך לא יראה בעין יפה את העובדה שאנו קשורים באופן הדוק למבצע המשותף של סוריה ומצרים. בעיני סאדאת הייתה מלחמת אוקטובר, כפי שהבהיר לנו בשיחה בחודש אוגוסט, “ניצוץ” בלבד, ולא התבערה המכלה שלה ציפה כל העולם הערבי.

‏שיחתנו עם סאדאת, בערבו של ה-6 ‏באוקטובר, ארכה ארבע שעות רצופות. אל-קדומי ואני חשנו שלא בנוח שאנו גוזלים את זמנו היקר של ראש המדינה, השקוע ראשו ורובו במשימה המכרעת שלפניו. בכל פעם שניסינו להיפרד ממנו וללכת, שב סאדאת והפציר בנו להישאר איתו. לא הבנו את פשר חביבותו כלפינו. במבט לאחור, נראה לי שהוא ביקש להבטיח לעצמו את ערבותם של הפלסטינים במקרה שיפסיד במלחמה, דבר שהיה עלול להרוס את עתידו הפוליטי, כמו גם במקרה שינצח. במקרה אחרון זה, הוא קיווה לרכוש את אמוננו כדי לשלב אותנו בתהליך השלום שהתכוון ליזום. לבסוף נתן לנו ללכת, בשעה אחת עשרה בלילה, כשהודיעו לו על ביקורם של שניים ממקורביו, חוסיין אל-שאפעי, לשעבר סגן נשיא הרפובליקה, וסייד מרעי, נשיא הפרלמנט בהווה.

‏כל זמן שהתנהלה מלחמת אוקטובר לא שמעו עלינו הרבה.‏ ההודעות הצבאיות ששידרו קהיר ודמשק הכריזו בקולי קולות על הניצחונות המצריים והסוריים, אך העלימו לעיתים קרובות את חלקנו בקרבות, או את נוכחותנו הניכרת בכל החזיתות. כמה יחידות של הצבא לשחרור פלסטין הוטסו במסוקים אל מעבר לקווים הישראלים כבר ביום הראשון למלחמה, וכבשו ארבע גבעות בקוניטרה שברמת הגולן. יחידות קומנדו של הפדאינים חצו את הגבול הלבנוני שבקרבתן ותקפו את עורף הצבא היהודי בגליל העליון. יחידות אחרות הפגיזו כמה קיבוצים מתוך שטח לבנון. מיום 6 ‏באוקטובר פתחו בשביתה כ-70,000 ‏פועלים פלסטיניים מן ‏הגדה המערבית ומעזה, שהיו מועסקים במפעלים ישראליים. לסיכומו של דבר, במשך השבוע הראשון למלחמה ערכנו, כך לפי הודאתה של גולדה מאיר עצמה, יותר ממאה מבצעים.

‏למרות כל זאת לא ניתנה לנו גישה אל הקו המפריד בין ירדן לגדה המערבית. ביקשנו מסאדאת שיתערב לטובתנו אצל המלך חוסיין. לאחר שהשיב המלך בשלילה לבקשה בכתב מאת נשיא מצרים, הגיע לרבת עמון שליח מקהיר כדי לנסות פעם נוספת, אך גם הוא נתקל בסירוב מצד המלך. כאן פנינו, פארוק אל-קדומי ואני, תוך התעלמות ממאורעות העבר, לשגריר ירדן בקהיר, ואישרנו באוזניו שנסכים להפוך את הדף השחור בתולדות יחסינו עם ירדן, אם רק תתיר ממשלתו מעבר של פדאינים דרך הטריטוריה ההאשמית. משלחת של אש”ף, בראשותו של אבו דאוד, נסעה לרבת עמון במטרה לשכנע את המלך להצטרף למלחמה, אך לשווא.

‏בלחצן של מדינות ערביות רבות לפתוח חזית שלישית נגד ישראל, שיגר המלך ב-13 ‏באוקטובר חטיבה משוריינת אחת לסוריה, אך סירב להתיר לצבא העיראקי לעבור בשטח ירדן או לאפשר שימוש בשדות התעופה הירדניים. כדי להצדיק את עמדתם השלילית הדגישו מנהיגי רבת עמון שכוחותיהם אינם מוכנים כהלכה וכי ההגנה האנטי אווירית שלהם חלשה; כל זה, לטענתם, בעיקר משום שלא הוכנסו בסוד תוכנית המלחמה של סוריה ומצרים. אך לא היה זה אלא תירוץ, שכן כמה מעצמות ערביות ולא ערביות הציעו לירדן את הסיוע הצבאי שהייתה עשויה להיזקק לו.

‏סיפור מלחמת אוקטובר לא נכתב עדיין בשלמותו, למרות החיבורים רבי הערך שהוקדשו למלחמה זו. כמה פרשיות נותרו עדיין סתומות למדי, ואילו אחרות מהוות תעלומות של ממש. אחת מהן, ולא מן הקלות, היא ללא ספק פרשת חציית התעלה על-ידי אנשיו של גנרל שרון, פריצה שהייתה עתידה להפוך את מהלך העניינים על פיו ולחתום את תבוסתו של הצבא המצרי.

‏התנהגותו של הפיקוד המצרי העליון ושל סאדאת עצמו ‏ביחס למבצעו של הגנרל שרון היא בעיניי עד עצם היום הזה דבר לא יאומן. ישפוט הקורא: ב-10 ‏באוקטובר, כלומר ארבעה ימים לפני שיחידות קומנדו ישראליות חצו את התעלה בנקודה קרובה לאגם המר הגדול (אגם תמסח), הידועה בשם “השפך”, הודיעו סוכני ביון מצריים, מחופשים לבדואים, לשלטונות קהיר (באמצעות מכשירי קשר) על מעבר גשרים וטנקים אמפיביים דרך אל-עריש. סוג הציוד כשלעצמו שימש הוכחה לכך שהצבא היהודי ינסה לחצות את התעלה ולכתר את הארמיה השלישית הנמצאת על הגדה המזרחית של התעלה. בידי המטה הכללי בקהיר היו תוכניות אחדות, כמה מהן עוד מתקופתו של נאצר ואחרות חדשות יותר, שנועדו לסכל פריצת כוחות לפחות בארבע נקודות תורפה, וביניהן אותה נקודה של “השפך”. לא היה איפוא שום דבר בלתי צפוי בתוכנית הישראלית. ומה עשה הפיקוד העליון המצרי? כלום. האם בכלל העבירו לסאדאת את הידיעות שהגיעו מאל-עריש ב-10 ‏באוקטובר?

‏יומיים לאחר מכן, כשהגיעו הכוחות הראשונים של הגנרל שרון לאזור “השפך” ניתנה אזהרה נוספת, הפעם על ידי נציגינו. המפקדים של הצבא לשחרור פלסטין ושל יחידות הפת”ח שמונו להגן יחד עם הצבא הכוויתי על איזור “השפך”, הודיעו לקהיר כי ההתקפה הישראלית עומדת להיפתח בקרוב. האחראים במצרים עדיין לא הגיבו ולא שלחו תגבורת להגן על עמדת מפתח זו. שרון עבר להתקפה ב-14 ‏באוקטובר, הצליח להחדיר כמה טנקים וניסה להרחיב את הפירצה. אנשינו נלחמו בגבורה, ועשרות מהם נפלו בשדה הקרב. המצב היה חמור, אך לא חסר תקווה. עדיין היה בידי הפיקוד העליון המצרי די זמן כדי לנקוט אמצעים להדיפת האויב, אך הם נתנו לעניינים להתגלגל. סאדאת, שנשא ב-16 ‏באוקטובר נאום גדול ברדיו ובטלוויזיה ובו דיבר על ההצלחות של צבאו, לא הזכיר אף במלה אחת את הקרבות המתנהלים על שתי גדות התעלה. לא ייתכן שהוא לא ידע על האסון המתחולל, הרי אני עצמי הכרתי את כל פרטי המצב.

איך אפשר להסביר את השתיקה ואת אפס המעשה של הפיקוד המצרי העליון? התעלומה נשארת בעינה. ‏חולשתה היסודית של מלחמת אוקטובר היא בכך שסאדאת הציב לה מטרות מוגבלות, מבלי להבין שלא יוכל להגשים מטרות אלה, אלא אם ישלים את המתקפה עד תום. מכל מקום, יש להזכיר כי למרות השגותינו, תמכנו בכל כוחנו במבצע זה, שאופיו הפטריוטי הוכח על ידי ההתלהבות ומסירות הנפש שגילו חיילי מצרים וסוריה. הם נלחמו באומץ ומחו אחת ולתמיד את התדמית שישראל תרמה רבות להפצתה מאז מלחמת 1967, של עמים שאינם מסוגלים להשתלט על טכניקות מודרניות. התקדמות הבזק של השריון הסורי בגולן וכיבוש קו בר לב על ידי הצבא המצרי, יירשמו לזכותה של האומה הערבית, למרות המפלות שספגו צבאות אלה בשלב יותר מאוחר.

‏לעומת זאת, מן הראוי לרשום לחובתן של המדינות הערביות את חוסר כשרונן לנצל את נשק הנפט שבידיהן. למרות הרווחים הכספיים העצומים שהפיקו מן האמברגו, הן הפסיקו אותו מוקדם מדי, לפני שהשיגו את המטרה שהציבו לעצמן, פינוי כל השטחים הכבושים על ידי ישראל. האם ריחף עליהן איום של התערבות אמריקנית? ייתכן. האם עשו עסקה שלפיה תציל ארצות הברית את הארמיה המצרית השלישית, המכותרת על-ידי הצבא הישראלי בגדה המזרחית של הסואץ, תמורת הסרת האמברגו? מתקבל על הדעת. כך או כך אין ספק שהופעלו לחצים מערביים, אמריקניים ואירופיים, בהיקף אדיר שמצרים וסוריה לא ידעו או לא יכלו להתמודד איתו. הנשיא סאדאת, שהכריז בנאומו ב-16 ‏באוקטובר כי לא ייכנס למשא ומתן על הסדר לפני שאחרון החיילים הישראליים יעזוב את השטחים הכבושים, נגרר למלכודת ההתמקחויות שטמן לו מזכיר המדינה האמריקני, ד”ר הנרי קיסינג’ר.

‏המלחמה אך הסתיימה, כשהארמיה השלישית נתונה עדיין במצור, וכבר ביקש סאדאת לפתוח במשא ומתן עם ישראל. ב-26 ‏באוקטובר, ארבעים ושמונה שעות לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש השנייה, הודיע לנו מוחמד חסנין הייכל, העורך הראשי של “אל-אהראם” ואחד מיועציו המועדפים של סאדאת באותו זמן, כי נקבע לנו ראיון עם נשיא מצרים. סאדאת קיבל את פארוק אל-קדומי ואותי בארמון אל-טאהרה, ועוד לפני שהספקנו להתיישב, שאל אותנו בקוצר-רוח: “ובכן, האם תסכימו להשתתף בוועידת השלום בז’נבה?'” סאדאת נראה חסר סבלנות ומודאג גם יחד. בנאומו ב-16 ‏באוקטובר ציין כי “הפלסטינים חייבים להצטרף לתהליך השלום”. עכשיו רצה לדעת אם יסכים אש”ף לייצג את הפלסטינים מסביב ל”שולחן העגול”.

‏השבתי לסאדאת שאין אנו יכולים לענות על שאלתו מבלי לדעת פרטים נוספים. רצינו לדעת מה בדיוק תהיה ועידת ז’נבה ובאיזה תנאים נוזמן לקחת בה חלק. הנשיא המצרי עדכן אותנו: זה עתה כתב איגרת לממשלות ארצות הברית וברית המועצות כדי להציע להן להשתתף בוועידה, וכן כדי להעלות את ההצעה לפיה בריטניה וצרפת ישתתפו אף הן, לצידן של מצרים, סוריה, ירדן, הפלסטינים, וכמובן ישראל. הוועידה, כך הוסיף באיגרתו, תכונס בחסות האו”ם בניו יורק או בז’נבה, שם יש לאו”ם המבנים המתאימים לצורך זה. “מה רע בכך?'” אמר, כדי להרגיע אותנו, “הרי הדיפלומטים הערביים פוגשים ממילא את הנציגים הישראליים במסגרות השונות של הארגון הבינלאומי”.

‏טענתנו, לעומת זאת, היתה שהאו”ם מונה על מנת ליישם את החלטת מועצת הביטחון 242, שנתקבלה ב-22 בנובמבר 1967, מסמך שאותו דחינו בגלל התעלמותו מזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני. לנסוע לז’נבה בתנאים אלה, פירושו כי אנו מסכימים לנהל משא ומתן רק על הכרה בזכויות של “פליטים”, מונח שבו משתמשת החלטה 242. סאדאת ניסה לדחות את טענתנו ואמר: “עליכם להתעלם מתנאי ההחלטה. בואו והציגו את השקפותיכם, הגישו את תביעותיכם, יהיו אשר יהיו. תוכלו לדבוק בתזה שלכם על הצורך לפרק את מדינת ישראל ‏ולהקים במקומה מדינת פלסטין דמוקרטית ומרובת-דתות. העיקר שתהיו נוכחים בוועידת השלום!”

‏הבטחנו לו להביא את הצעתו בהקדם האפשרי בפני הדרגים הבכירים של תנועת ההתנגדות. בינתיים הצגנו לו מספר שאלות על המצב הצבאי. “מדוע הסכמת כל כך בקלות להפסקת אש? ‏האם הפריצה של כוחות גנרל שרון הייתה כל כך מאיימת?” סאדאת ניסה להפחית מחשיבותה של פריצה זו, וטען שעל הארמיה השלישית לא מאיימת השמדה. לעומת זאת הוא דיבר על אספקת נשק אמריקני מתוחכם לישראל בשלב האחרון של המלחמה, ועל “נטישת” מצרים על ידי ברית המועצות, שסירבה לספק לו את הנשק הדרוש להמשך המלחמה. טיעוניו אלה, שנועדו לשכנע אותנו בחוסר האונים שלו, נראו לנו מפוקפקים. ראשית, כוחות מצרים פתחו במלחמה כשהם מצוידים בנשק סובייטי בכמות ובאיכות יותר ממספקת. שנית, מאחר שאני עצמי התגוררתי סמוך לשדה התעופה באל-מאזה (בפרברי קהיר), יכולתי להבחין בממדים הגדולים ובאינטנסיביות של משלוחי הנשק הסובייטיים שהגיעו במשך כל מלחמת אוקטובר. לפי המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים הנמצא בלונדון, שאינו חשוד באהבת הסובייטים, הרכבת האווירית הרוסית אל מצרים וסוריה כללה 934 ‏טיסות הלוך ושוב. זאת מבלי לכלול את המשלוחים שהגיעו לנמלי מצרים בדרך הים, ובלי להזכיר את האמצעים האלקטרוניים שהפעילה מוסקבה כדי לאסוף מידע על תנועת הכוחות הישראליים. ב-26 ‏באוקטובר, באותו יום שבו שוחחנו עם סאדאת, גילה הנרי קיסינג’ר כי ברית המועצות חיזקה באופן ניכר את צי המלחמה שלה בים התיכון והעמידה מספר יחידות מוטסות (כ-50,000 ‏איש) במצב הכן. הרוסים התכוונו להרתיע בדרך זו את ישראל מלהמשיך במתקפה על הארמיה המצרית השלישית.

‏סאדאת גם התלונן על הקולונל קדאפי, שביקר בפומבי את ניהול המלחמה ואת מטרותיה המוגבלות. ועם זאת, יש לזכור כי למרות אי הסכמתו, לא מנע ממנו נשיא לוב את עזרתו הכספית, הכלכלית והצבאית. הוא סיפק למצרים לא רק ‏אשראי במטבע זר ונפט, אלא גם מטוסי מיראז’ שקנה בצרפת וכן שבעים מטוסי מיג 21‏, שעשרים ושישה מהם נקנו בזמן המלחמה ונשלחו ישירות לחזית המצרית. כבר בשעות הראשונות של המלחמה שיגר קדאפי לקהיר שניים מחברי מועצת המהפכה, הקצינים עבד אל-מונעם אל-הוני ועומר אל-מחישי, כדי שיעמדו לרשותו של סאדאת במקרה שיזדקק להם. כך יכלו להודיע לטריפולי על פריצתו של שרון, ולדווח שכשלון צבאי זה העכיר מאוד את רוחו של סאדאת. עבד אל-סלאם ג’לוד, לשעבר ראש ממשלת לוב, טס מיד לקהיר, ולאחר שיחה שקיים עם סאדאת הודיע לקדאפי כי הנשיא המצרי “שבור” מבחינה נפשית.

‏נשיא לוב מיהר אף הוא לקהיר, ומצא את סאדאת שוכב במיטה, כשהוא סובל מכאבי בטן ואינו מסוגל, כך נראה היה, לנהל שיחה מסודרת. קדאפי, בוער מחוסר סבלנות, הציע שיגש בעצמו למטה הכללי של הצבא כדי לעקוב אחר התפתחות הקרבות. סאדאת סירב בתוקף, והודיע לו שהגנרלים שלו יכולים בהחלט לשאת באחריות בעצמם. לאמיתו של דבר, סאדאת לא הסכים שעמיתו הלובי יתערב בניהול המבצע אותו ביקר לפני כן בחריפות.

‏שני המנהיגים לא הסתדרו אף פעם ביניהם. קדאפי רחש הערצה ללא גבול לקודמו של סאדאת, ונאצר הגה חיבה רבה לחניכו הצעיר, גם אם סבר שקדאפי הוא חסר ניסיון פוליטי.

‏אני הכרתי היטב את השליט הלובי והיו לי קשרים הדוקים איתו מאז עלותו לשלטון. השתתפתי בישיבת המועצה הלאומית הפלסטינית בקהיר בשעה ששמענו, ב-10 ‏בספטמבר 1969, שמשטרו המלוכני של סנוסי הופל בידי קבוצת קצינים צעירים. כארבעה או חמישה ימים לאחר מכן נסענו, מספר חברים ואני, לטריפולי, שם פגשתי לראשונה את הקולונל קדאפי. הוא עשה עלי רושם טוב, למרות חוסר בקיאותו בבעיות העולם הערבי. הוא גילה התלהבות משמחת לנושא הפלסטיני. האם אין משמעות לכך שביום המהפכה הוא בחר כסיסמה את שמה של ירושלים (אל-קודס)? ‏מסירותו למנהיג המהפכה המצרית הייתה כזאת, ששנה לאחר מכן, כששמע כי נאצר קיבל את תוכנית רוג’רס להסדר שלום עם ישראל, הוא אמר לי: “בין אם יבגוד נאצר בעניין הערבי ובין אם לאו, תמיד אהיה לצידו”. ביחס לסאדאת אימץ לו קדאפי דרך הפוכה לחלוטין, ונקט בדרך כלל עמדות מנוגדות לאלה של הנשיא המצרי, שלא היה ראוי בעיניו לרשת את נאצר.

‏בניגוד לדעה רווחת, אין קדאפי מתנגד לוועידת ז’נבה. ‏להיפך! הוא היה בין הראשונים שיעצו לנו לתבוע את מקומנו ליד שולחן המשא ומתן. אך בניגוד לסאדאת, הוא ביקש לסלק מן הוועידה… את כל מדינות ערב. קדאפי יעץ לנו לשתף פעולה עם מדינות ערב בניסיון למצוא פיתרון לסכסוך במזרח התיכון, והדגיש כי אם מדינות ערב יקיימו משא ומתן על שלום בלעדינו, אין שום ספק שהן יבגדו בנו. הוא גם עודד אותנו להקים ממשלה גולה ולקבוע את משכנה בטריפולי.

‏ממשלות ערביות אחרות עודדו אותנו אף הן להצטרף לתהליך השלום. שר החוץ האלג’ירי, עבד אל-עזיז בוטפליקה, הסביר לי, עת ביקר אותי במעוני בקהיר בסוף אוקטובר 1973, כי המלחמה שזה עתה נסתיימה פותחת ככל הנראה שלב חדש וארוך של מגעים דיפלומטיים. מן הסתם לא יהיה זה הסכסוך הישראלי-ערבי האחרון, הוסיף, אך בינתיים יש הכרח שנקבע עמדות ברורות בשאלת המשא ומתן על הסדר אפשרי. הוא לא אמר שום דבר מפורש, אך דימיתי להבין מתוך דבריו שהוא היה רוצה שננקוט עמדה אחראית ביחס לוועידת השלום. בוטפליקה, וכמוהו הנשיא בומדיין, שאותו פגשתי מאוחר יותר, הוסיפו שניהם כי אלג’יריה תעמוד לצד התנועה הפלסטינית כל זמן שהתנועה תמשיך במאבקה המזוין. ראוי לציין שמנהיגי אלג’יריה לא סטו מעמדתם העקבית כלפינו; הם נשארו נאמנים לעקרון אי ההתערבות שלהם, ותומכים בנו בלי הבדל מהו הקו שאנו בוחרים בו: מלחמה או שלום.

‏כשהגענו לביירות ב-27 ‏באוקטובר, למחרת שיחתנו עם סאדאת, ידענו, איפוא, שלמרות חילוקי הדעות ביניהן בשאלת ‏היעדים או התפיסות הטקטיות והאסטרטגיות, מדינות ערב הן פחות או יותר בעד שיתופנו במשחק הדיפלומטי שהחל להתרחש בזירה הבינלאומית. היה עלינו להגדיר עמדה ברורה, כפי שהציע לנו זאת הנשיא המצרי. ישיבה מורחבת של הנהגת הפת”ח זומנה לשם כך ביום בואנו לביירות. התנהל ויכוח ארוך. עד מהרה נוכחנו לדעת שסאדאת העמיד אותנו במצב קשה, אם לא בלתי אפשרי. נכון, הגענו להסכמה שלא לדחות על הסף את עקרון ועידת השלום. אך באותה מידה היה משום פזיזות להיענות בחיוב. ראשית, שתי מעצמות העל לא נתנו עדיין את הסכמתן לתוכניתו של הראיס. שנית, ומעל לכל, לא קיבלנו עדיין הזמנה להשתתף בוועידה. נוסף לכך לא ידענו באיזה אופן ובאילו תנאים נוזמן לשם בבוא העת. לא יכולנו להתעלם מן העובדה שהפסקת האש נקבעה על יסוד החלטת מועצת הביטחון 242, השוללת מן הפלסטינים את זכויותיהם הבסיסיות ביותר. לפיכך החלטנו שלא לענות בחיוב או בשלילה לוועידת השלום, ולחכות עד שנקבל הזמנה רשמית. רק כשיהיו המסמכים בידינו נוכל להגדיר באופן ברור וחד משמעי את עמדתנו.

‏ב-12 ‏בנובמבר, כלומר שבועיים בדיוק לאחר דיוני הנהגת הפת”ח, קיבל סאדאת לפגישה את ערפאת, שהעביר אליו את תשובתנו לשאלתו מן ה-26 ‏באוקטובר. נשיא אש”ף הופתע מתגובתו של ראש המדינה המצרי. נראה כאילו קיבל סאדאת את תשובתנו בעניין מועט, כמעט באדישות. ערפאת קיבל רושם ברור שסאדאת שוב אינו מעוניין בהשתתפותנו בכינוס בז’נבה. הוא לא הזכיר אפילו אפשרות של הזמנה שתישלח אלינו בשלב השני של ועידת השלום. באותו מעמד לא הבין ערפאת מה יכול היה לשנות את עמדתו של הנשיא תוך חמישה עשר יום.

שני מאורעות התרחשו במשך אותו פרק זמן, ולאור מה שעמד להתרחש בהמשך, יש בהם כדי להסביר את התנהגותו המוזרה של סאדאת: ערב המפגש ב-12 ‏בנובמבר נחתם הסכם ראשון בין ישראל למצרים, בקילומטר ה-101 ‏בסיני, בחסותו של הנרי קיסינג’ר, שחמישה ימים לפני כן, ב-6 ‏בנובמבר, ‏נפגש לשיחה עם הנשיא סאדאת בפעם הראשונה מאז סיום המלחמה. המדיניות של מה שנקרא “צעד אחר צעד”, “הסכמים חלקיים” ו”הסכמי ביניים”, החביבה על מזכיר המדינה האמריקני, התחילה איפוא להתממש. לאט לאט התברר שקיסינג’ר שכנע את ראש המדינה המצרי להרחיק את אש”ף מתהליך המשא ומתן, שמטרתו לא הייתה לעודד הסכם כולל במזרח התיכון, אלא להוליך שולל את המדינות הערביות הנוגעות בדבר, וזאת על-ידי השגת הסכמתה של ישראל להחזרת חלק מן השטחים שנכבשו ב-1967. זו הייתה רק ראשיתה של “מדיניות הדילוגים” של קיסינג’ר, שיעדה היה להחליש את העולם הערבי על ידי זריעת פירוד בין המדינות, להכשיר את הקרקע לקרבות העקובים מדם בלבנון במטרה לשתק את התנועה הפלסטינית, וכך, בחשבון אחרון, לשרת אם לא את האינטרסים של האימפריליזם האמריקני, לפחות את שאיפות ההתפשטות של ישראל.

‏לנו, הפלסטינים, וכמונו לכלל האומה הערבית, לא הייתה מלחמת אוקטובר אלא התבהרות קצרת זמן. המלחמה לא רק שלא סללה את הדרך לשחרור השטחים הכבושים, אלא אף ייצבה את השפעתה של ארצות הברית במזרח התיכון ועודדה את התככים שנועדו להביא לחיסול תנועת ההתנגדות הפלסטינית. לעומת זאת, המלחמה ותוצאותיה הביאו בשורותינו להתעוררות מבורכת של התודעה, שסייעה לנו בהמשך להתאים את מטרותינו למציאות, ולקבל החלטות נועזות ששמו קץ למדיניות של “הכול או לא כלום”.

לרכישה ומשלוח לחצו כאן (אתר הוצאת בשער)