נשיא צרפת עמנואל מקרון ביקר בתחילת בספטמבר בביירות לאחר הפיצוץ המחריד שעשה שמות בעיר שעל חוף הים התיכון. לא היה זה ביקור ניחומים רגיל, אלא ניסיון לכפות על לבנון סדרה של רפורמות שנועדו, לדעתו של מקרון, לסייע לפתרון בעיות היסוד של ארץ הארזים. למרות שנשיא צרפת פנה ישירות אל אוכלוסיית ביירות, שהיא פרנקופונית רק בחלקה הקטן, הוא פנה לפוליטיקאים לבנוניים בנימה שחצנית משהו, והזכיר מושלים צרפתים קולוניאליים מן העבר, גם אם לא הייתה לו שום כוונה כזאת.

בינתיים ראש הממשלה השיעי החדש מוסטפא אדיב הגיש את התפטרותו לנשיא מישל עון תוך כדי התנצלות על אי יכולתו לעמוד במשימה של הרכבת ממשלה חדשה, כשברור כי מלכתחילה לא היה שום סיכוי אמיתי לרתום את הפוליטיקאים בלבנון למלאכת הרכבת הממשלה על פי התכתיב הצרפתי. אחרי הפגנות אחדות ושעות של הסברים מלומדים מפי מומחים צרפתיים עד כמה הלבנונים מאסו במערכת הלבנונית העדתית, נושא העדתיות עלה שוב לכותרות: בלבנון נהוג כי כל התיקים בממשלה מחולקים לפי מפתח עדתי- כל מפלגה או התארגנות פוליטית לבנונית מייצגת עדה מסוימת ולכן שום מבנה “חדש ועל-עדתי” פשוט אינו אפשרי טכנית.

המחלוקת העיקרית במלאכת הרכבת הממשלה הנוכחית ניטשה על תיק האוצר, שמוחזק על ידי תנועת אמל השיעית (שמתואמת עם חזבאללה). הדרישה המקורית של רה”מ אדיב הייתה כי התיק יועבר לנציג של עדה אחרת, לא משנה איזו, רק לא לשיעים, על מנת לקיים את העקרון של גיוון עדתי בתיקים. ראש הממשלה הציע כי תנועת אל-מוסתקבל, שהיא התנועה הסונית העיקרית בלבנון, שתומכת בסעד חרירי ובסיעה הנוצרית של “התנועה הפטריוטית החופשית” של מישל עון וחתנו ג’בראן באסל יחזיקו בתיק האוצר, אך מובן שחזבאללה מתנגד למהלך זה ומטרפד אותו. הנימוק הוא שהשיעים מופלים לרעה בחלוקת תיקים ולכן אין סיבה שהם יוותרו על תיק האוצר. הסיבה האמיתית היא כמובן הרבה יותר פשוטה: נוח לחזבאללה לשלוט ישירות על אוצר המדינה באופן חוקי ורשמי.

חתימתו של שר האוצר נדרשת לכל הצעת חוק ולכל צעד של הממשלה, לכן לא מדובר בתיק רשמי וחסר חשיבות: באמצעותו אמל (ובפועל – חזבאללה) מקיים שליטה על פעילות קבינט הממשלה. דובר הפרלמנט, שהוא גם יועצו של ראש אמל טען שאדיב רוצה להחליש את העדה השיעית בממשלה. נביה ברי בן ה-82 מכהן במשרה זו כמעט שלושים שנה ולא נראה שהוא מתכוון לפנות את מקומו בעתיד. 

מנגד, הסונים דוחים על הסף את הרעיון שמשרד כלשהו יהיה שמור באופן בלעדי לעדה מסוימת. משנת 1992 עד שנת 2014 שר האוצר לא היה שיעי, מכאן שרעיון הרוטציה אינו חדש. כמה סונים אף הבטיחו שאיש לא מתכוון לפגוע במעמד של השיעים וכי אין שום כוונה לפרק את חזבאללה מנשקו.

לכאורה המהלכים הצרפתיים נראים הגיוניים ומקצועיים, שכן הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון לא מנהל את המשבר הלבנוני לבדו אלא מסתייע בשירותיו של עמנואל בון, שגריר בדימוס של צרפת בלבנון שכיהן גם בתפקידים דיפלומטיים באיראן. בון מכיר היטב את הנפשות הפועלות בלבנון אבל די ברור שאין די בהיכרות אינטימית כדי להניע גלגלים במדינה כמו לבנון. העובדה היא שלצרפת אין שום השפעה של ממש בלבנון מלבד נאומים חוצבי להבות על הזיקה ההיסטורית והאיתנה בין ארץ הארזים למולדת זכויות האדם.

בתאריך 8 בספטמבר ארצות הברית הטילה סנקציות על המקורבים לנביה ברי, המזוהים עם חזבאללה. ארצות הברית פועלת מאחורי הקלעים ומנסה לבלום כל סיוע ללבנון, כדי שהוא לא יגיע ישירות לכיס של חזבאללה, בעוד צרפת מתעקשת לנסות ולהפריד בין האגף הפוליטי של חזבאללה לאגף הצבאי. למרות שאין שום תיאום בין פריז לוושינגטון, חזבאללה חושש מתחבולה צרפתית-אמריקאית נגדו.

ראשי ממשלה לבנוניים לשעבר, סונים מתנועת אל-מוסתקבל (העתיד) כגון פואד סניורה, סעד חרירי, נג’יב מיקאתי ותמאם סלאם דווקא תומכים במוסטפא אדיב, אבל ברור שהם רואים בהצלחת מהלכיו אמצעי להחליש איכשהו, ולו במעט, את חזבאללה. עד התפטרותו של אדיב, בפריז ניסו לתווך בין סיעות לבנוניות שונות ומקרון אפילו התקשר אישית לאדיב כדי להניאו מהכוונה להתפטר. צרפת מטפחת תקווה בלתי ניתנת למימוש: למצוא שיעי עצמאי שיהיה מקובל בתור שר האוצר של כולם.

במקרה דנן זה היה כשלון ידוע מראש, ולעולם כולו. עוד טרם התפטרותו של אדיב, פרסם כתב-עת איטלקי לגיאופוליטיקה מאמר השם ללעג את מאמצי השווא של נשיא צרפת לפזר הבטחות ללבנונים ולאיים עליהם בה בעת.

מנגד, תושבים רבים בביירות אכן ציפו בכליון עיניים לביקורו של נשיא צרפת, אבל מדובר בקבוצה קטנה יחסית. ניכר בנקל לראות עד כמה צרפת מונעת על ידי המיתוסים מן העבר שאין להם שום תוקף היום- אכן לצרפת יש קשרים עתיקים עם הנוצרים המארונים, למן המאה ה-15, אלא שלבנון של היום מזמן לא מארונית וזכרונות המנדט הצרפתי מעוררים מחלוקת עזה, בלשון המעטה.

בעיה נוספת היא שאין זכרון לאומי יחיד של נוכחות צרפת בלבנון, אלא שלכל עדה יש זכרון משלה הנשען על נראטיב שונה: המושל הצרפתי הראשון של לבנון, הגנרל אנרי גורו (Henri Gouraud ) למשל, זכור בקרב לאומנים ערבים, אסלאמיסטים ואנשי שמאל לבנוניים כעריץ שדיכא באכזריות את המהפכנים הערבים בלבנון. מנגד, ברובע הנוצרי אל-אשרפיה בבירות ישנו רחוב מטופח המנציח את זכרו של אותו גורו בדיוק.

כצפוי, התקשורת בלבנון הייתה חלוקה מלכתחילה ביחס ליוזמת מקרון: העיתון אל-אח’באר, שהוא עיתון שמאל המקורב לחזבאללה, ציין שמוסטפא אדיב מקורב לצרפת ולכן יש לנהוג בו חשדנות. אדיב דובר צרפתית על בוריה והוא בעל תואר דוקטור מאוניברסיטה צרפתית, ולכן העיתון ראה את היוזמה של מקרון כתכתיב באמצעות איש הקש שלו בלבנון- מוסטפא אדיב.

כל המאמצים של מקרון לשדר “אובייקטיביות” כלפי סיעות לבנוניות כשלו. נשיא צרפת נפגש גם עם אנשי חזבאללה במהלך ביקורו בצרפת וההבחנה הצרפתית המלאכותית בין האגף הפוליטי של הארגון לאגף הצבאי משמשת לו כאליבי. אבל משהו השתבש בדרך: כתב לה-פיגארו, זו’רז’ מאלברונו, המצטיין בסקופים ובתחקירי עומק ברחבי המזרח התיכון נבר וחשף את דבר המפגש של מקרון עם אנשי חזבאללה. האם מאלברונו זכה לתשבחות על עבודתו העיתונאית המוצלחת? ממש לא, במסיבת עיתונאים מקרון זיהה את מאלברונו והחל צורח עליו תוך שהוא מאשים את העיתונאי בהתנהגות “חסרת אחריות”. גם כאן יש תהודה היסטורית-מוסרית. כלי תקשורת בצרפת מתנהגים באופן כזה שקשה לדמיין לא רק בישראל אלא בכל מדינה דמוקרטית אחרת. משרד החוץ או משרד הנשיאות רגילים להתקשר למערכות עיתונים ולערוצי טלוויזיה ולדרוש מהם סיקור כזה או אחר של סוגיות פנים וחוץ. בדרך כלל הערוצים והעיתונים מצייתים ללא בעיות להוראות-בקשות הממשלה. כך זה נהוג בצרפת מימים ימימה, ללא תלות בזהות הנשיא. כמו כן, כל נשיאי צרפת עד מקרון נהגו להפעיל שירותי ביטחון כדי לעקוב אחרי פוליטיקאים שונים, לאו דווקא מחשש לביטחון המדינה ולאו דווקא אחרי פוליטיקאים יריבים.

היחס לחזבאללה הוא בעייתי גם מבחינה מוסרית: צרפת, משיקולים לגיטימיים, מעדיפה לא להסתכסך עם חזבאללה: מדובר בארגון טרור שרצח במשך שנים ובהזדמנויות שונות גם חיילים ואזרחים צרפתיים, החל בפיגוע בביירות בשנת 1983 כאשר נהרגו 241 חיילים אמריקאים ו-58 צנחנים צרפתיים וכלה בחטיפת בני ערובה בלבנון, הכל כמובן בהכוונת איראן.

בעבר, מעט לפני הירצחו של ראש הממשלה הלבנוני רפיק חרירי, הוא חתם על הדרישה לנסיגת הכוחות הסוריים מלבנון וכן דרש את התפרקות חזבאללה מנשקו. בסוכנויות המודיעין המערביות ובישראל אין ספק כי מאחורי רצח חרירי עומד חזבאללה, יחד עם סוריה. עם זאת, צרפת של מקרון פעלה כדי לטרפד את החלטת בית הדין הבינלאומי, כדי שלא יאשים ברצח את ראש ממשלת לבנון, שהוא איש חזבאללה.

אך הנסיונות הסבוכים הללו לא סייעו לשפר את מעמדה של צרפת בעיני ארגון הטרור השיעי. לבנון של היום נוצרה בידי צרפת, ואין מערכת אחרת מלבד זו הקיימת, שהיא עדתית ומושחתת. אין לבנון אחרת. לאחר הפיצוץ כלי תקשורת צרפתיים ראיינו אזרחים לבנונים רבים, דיברו בשבח הרב-תרבותיות וחוש היוזמה של הלבנונים. נוצר הרושם לפיו הבעיה היחידה של ארץ הארזים היא פוליטיקאים מושחתים וחסרי אחריות, שצריך רק להחליף בפוליטיקאים טובים יותר והכל יהיה בסדר. כל השידורים הצרפתים עשו כמיטב יכולתם כדי להתחמק מהלהזכיר את חזבאללה ואת שליטתו במדינה. גם אם חזבאללה מוזכר, למשמע ולמקרא התקשורת הצרפתית אפשר לחשוב שמדובר בעוד מיליציה קטנה ולא מרכזית. איש לא שואל כיצד יתכן שאם הלבנונים הם עם הומני ומלא יוזמה, כיצד התדרדרה מדינתו למלחמת האזרחים העקובה מדם?

שבועות אחרי שכלי תקשורת שונים בצרפת ניסו לשכנע את הקוראים שהלבנונים מאסו במבנה עדתי ושהיום אין שום משמעות לחלוקה לשיעים, לסונים, לנוצרים ולדרוזים, יוצא העיתון המוביל בצרפת, לה-מונד, בכותרת המבשרת על התגברות המתחים העדתיים בלבנון. הסיבה למתח הזה ברורה: גם אם רוב הלבנונים אינם ממש דתיים, הזהות העדתית משמשת עדיין בתחליף לזהות אתנית. בתנאים של חלוקה פוליטית שהיא בעצם אתנית, הגיוני שכל צד יחשוש שהצד השני יפעל נגד האינטרסים שלו.

כמה מוזר שממדינה כמו צרפת, בעלת ההיסטוריה בת מאות השנים של קשרים עם העולם הערבי, נכשלת פעם אחר פעם באופן עקבי להבין את משחקי הכוח בלבנון ובמדינות ערביות אחרות. אין לצפות מצרפת שתאמץ את הראיה הישראלית או האמריקאית או אפילו את זו הסעודית, של חזבאללה כארגון טרור לכל דבר ועניין, אלא מדובר כאן במשהו הרבה יותר בסיסי: אפשר לבחור בכל מדיניות שרוצים בהתאם לאינטרס, אבל אסור להתעלם ביודעין מאמיתות בלתי נעימות. הרושם הוא שבצרפת מתאמצים לא לדעת ולא להבין שחזבאללה הוא בעל הכוח הרב ביותר בלבנון, הוא ממליך מלכים והוא המחליט. שום מהלך פוליטי בלבנון אינו אפשרי ללא הסכמתו. אין לחזבאללה שום עניין להחליש את השלטון של עצמו, לכן אין לו שום סיבה לאמץ את יוזמת הרפורמות של מקרון או של מישהו אחר.

צילום מתוך: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Emmanuel_Macron_(6).JPG