פעם היה כאן חורף. לפחות כך מספרים לנו. אך בשנים האחרונות ההתחממות הגלובלית העלימה את החורף מחיינו. פה ושם אנחנו מקבלים תזכורת לדרך שבה אמור החורף להיראות, אבל כיום אין מדובר בעונה שתופסת נתח מהותי מלוח השנה שלנו. גני הילדים נותרו המרחבים הבודדים שבהם החורף עודנו גורם משמעותי, מעצב ומשפיע על סדר היום. בכל זאת, צריך ללמד שירי מורשת, לצייר ציורי חורף ולהוציא מהמחסן מטריות ומגפיים. החורף תופס מקום נכבד, גם אם בתיאוריה בלבד, במרחב נוסף – המרחב התרבותי-לשוני הפלסטיני.

רשמית ואסטרונומית החורף מתפרש על ארבעה חודשים; הוא מתחיל בשלהי חודש דצמבר (ובערבית כַּאנוּנֶ-ל-אַוַל كانون الأوّل) ומשתרע על שלושת החודשים העוקבים – ינואר (כַּאנוּנֶ-ת-תַאני كانون الأوّل) פברואר (שבַּאט شباط) ומרץ (אַדַ’אר اذار). בתרבות החקלאית והלשונית הפלסטינית נמצא חלוקה שונה ומספור שונה; במחוזות אלה החורף מתחלק לשתי תקופות: הראשונה, התקופה שמתחילה ב- 21.12 (תחילת החורף האסטרונומי) ומסתיימת ב-30.1, כלומר כעבור ארבעים יום, ונקראת אִל-מִרבַּעַאנִיֶה (المربعانية). השנייה, חמישים הימים הבאים, נקראת אִל-חַ’מַאסִנִיה (الخماسنية) או חַ’מַאסִנִיֶת (אל)-שִתַא (خماسنية الستاء) כדי לא לבלבל עם החמסינים של הקיץ.

החלוקה לא מסתיימת כאן. דווקא התקופה השנייה, אִל-חַ’מַאסִנִיה, נחשבת למאתגרת יותר ולכן היא זכתה לתת-חלוקה נפרדת; חמישים הימים הללו מתחלקים לארבע תקופות, שכל אחת נושאת את השם סַעְד. לכן היא נקראת א-סֻעוּדֶ-ל-אַרבַּעַה (السعود الأربعة. מילולית ארבעת הסַעְד’ים) או אַיַאםֶ-ס-סֻעוּד (أيام السعود, ימי הסַעְד’ים). כל רבעון נמשך בדיוק 12 יום וחצי (הפחות אדוקים יגידו 13 יום). מי הוא אותו סעד? ובכן, מדובר בבחור צעיר שיצא לרעות את צאנו (או על פי סיפור אחר יצא לטיול עם נאקתו) בתקופה זאת של השנה. איתרע מזלו ובעודו בדרכים התקדרו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה. סעד המסכן נאלץ להסתתר ימים על ימים במערה ועל שמו נקראת כל התקופה הזאת.

הרבעון הראשון (12.2-31.1) נקרא בערבית סַעד דַ’אבֵּח (سعد ذابح) סעד שוחט, והוא נחשב לרבעון גשום עד מאד. זוכרים את סעד המסכן? על פי האגדה בשל מצבו הקשה נאלץ ידידנו לשחוט את צאנו (או את נאקתו) על מנת להישאר בחיים. על תקופה זו אומר המשל: לַא בַּאבּ אנפַתַח וּלַא כַּלבּ נַאבֵּח (لا باب انفتح ولا كلب نابح) בעברית של ימינו, אפילו כלב לא מסתובב בחוץ בימים קשים כאלה.

הרבעון השני (24.2-12.2) נקרא סַעד בַּלַע (سعد بلع) שכן האדמה סופגת בשקיקה את מי הגשמים. עליה נאמר לַא זַרע וּלַא קַלע (لا زرع ولا قلع) כלומר – לא זורעים בה ולא עוקרים, קוצרים.

הרבעון השלישי (8.3-25.2) נקרא סַעדֶ-ס-סֻעוּד (سعد السعود) סעד של הסעד’ים, מכיוון שזאת הפעם היחידה שבה שני חודשים – פברואר ומרץ – חולקים רבעון. על תקופה זאת נאמר פִי סַעדֶ-ס-סֻעוּד תדוּרֶ-למַי פִי-ל-עוּד (في سعد السعود تدور الامطار في العود) בסעד של הסעד’ים המים זורמים במקלות, בענפים. כלומר, העצים מתחילים להראות סימני חיים והמים שהגזע שתה מתחילים לזרום בענפי העץ. הימים הללו נקראים גם אַיַאמֶ-ל-מִסתַקרִדַֿאת (أيام المِستَقرِضَات) ימי ההלוואות. ומדוע ההלוואות? גם כאן מסתתרת אגדה. הפעם מדובר בזקנה שראתה כי חודש פברואר קרב לסופו והיא וצאנה לא נפגעו בימי החורף הקשים. בשמחתה כי רבה היא החלה להתגרות בחודש פברואר. האחרון, בתורו, לא נשאר חייב והחליט לנקום בה; הוא ביקש ללוות מחודש מרץ כמה ימי גשם, לחברם אל שארית ימיו וביחד להמטיר על האישה וצאנה גשם זלעפות שיעשה בהם שמות. וכך היה.

הרבעון האחרון (20.3-8.3) נקרא סַעדֶ-ל-חַ’בַּאיַא (سعد الخبايا) סעד המתחבאים, שכן בימים אלה כל הצמחים והחיות שהתחבאו כל החורף מתחילים לצאת החוצה לעולם הגדול. ובלשון הפתגם: סַעדֶ-ל-חַ’בַּאיַא בּתִטלַעֶ-ל-חַיַאיַא (سعد الخبايا بتطلع الحيايا) בימי סעד המתחבאים הנחשים יוצאים.

שארית חורף בריא ושמח לכולכם. זכרו לא להתגרות בחודש פברואר, אפילו לא בימיו האחרונים!