מאת אלכס גרינברג

אף על פי שארגון דאע”ש נוחל תבוסות בעיראק ובסוריה, המערכה נמשכת. פיגועי דאע”ש נמשכים במלוא העוצמה בעיראק ולאחרונה ביצע הארגון פיגוע משולב, באמצעות מכונית תופת, בטריפולי בירת לוב. ב-2 במאי מכונית תופת התפוצצה בקרבת הבניין בו יושבת ועדת הבחירות הלאומית בטריפולי, בה בשעה שמספר מחבלים מתאבדים חמושים פרצו לתוך הבניין. כתוצאה מהפיצוץ ומהירי נהרגו כ-17 בני אדם. 

נכון להיום לוב נותרה ישות שאינה מדינה ממשית, שסועה בין סכסוכי שבטים, שתי ממשלות יריבות ומספר מרכזי כוח נוספים. מיליציות חמושות שונות ומשונות שולטות ברחוב הלובי, והאווירה הכללית מהווה קרקע פוריה לצמיחתם של ארגוני טרור.

לפיגוע בטריפולי הייתה מטרה מוגדרת, שהוצהרה מפורשות על ידי דוברי דאע”ש: “למנוע את הבחירות, המנוגדות לחוקיו האלוהיים של האסלאם” (שריעה). זהו הפיגוע ההמוני הראשון של דאע”ש בלוב. החל מחודש מרץ 2018 החלו בדאע”ש להשקיע מאמץ בהפצת תעמולה נגד ההליך הפוליטי בכל המדינות המוסלמיות. בגיליון העשרים של הבטאון “אל-נבא”, המזוהה עם דאע”ש, הופיעה אינפו-גרפיקה של הבחירות בכמה מדינות מוסלמיות. הבטאון הגדיר את כל מי שמשתתף בבחירות באופן כלשהו, בין אם הוא מצביע, מועמד או עובד  מנהלה, כופר שדינו מיתה. לאחר מכן פנה דובר דאע”ש אל האוכלוסיה הסונית של עיראק ודרש גם מהם להחרים את הבחירות.  מספר פיגועים בעיראק, כולל באיזור כרכוכ העשיר בנפט, נועדו להזהיר את האוכלוסיה העראקית מפני השתתפות בבחירות.

באפגניסטאן דאע”ש פעיל במיוחד, על אף שזוהי זירה חדשה יחסית לארגון. ב-22 באפריל ביצע דאע”ש פיגוע התאבדות בבירה כאבול וקיפד את חייהם של כחמישים בני אדם.

בתוניסיה התקיימו בחירות מוניציפאליות ב-6 במאי, לראשנה מאז המהפכה ב-2011. הבחירות התנהלו כשורה, באופן דמוקרטי לעילא, ולא נרשמו תקריות מיוחדות. גם לגבי בחירות אלו,  דאע”ש פרסם אזהרות וגידופים והגדיר את הבחירות כאלילות וכפירה. עם זאת תוניסיה היא מקרה מיוחד, מכיוון שלמרות שהמדינה הצפון אפריקאית “ייצאה” אלפי ג’האדיסטים לחזיתות לחימה בסוריה ובעיראק, לא לאל-קאעדה ולא לדאע”ש אין בה תשתית רצינית, כך שסכנת פיגועים של דאע”ש פחותה שם מאשר בלוב או באפגניסטאן.

כאשר אנו מנתחים את המסרים של דאע”ש, אנו רואים דמיון הולך וגובר למסרים של ארגון מוכר וותיק יותר, הלא הוא אל-קאעדה. השלוחה הצפון אפריקאית של אל-קאעדה, אל-קאעדה במגרב האסלאמי ( AQIM) פעילה בעיקר ברשת, אם כי מפעם לפעם היא מבצעת פיגועים בארצות המגרב ובמאלי. גם תנועת אל-קאעדה בתוניס הקדישה מאמצי תעמולה רבים כנגד בחירות דמוקרטיות במדינה. ב-4 במאי פירסם ארגון אלקאעדה (באמצעות ערוץ הטלגרם שלו) קריאה לתוניסאים להחרים את הבחירות (שאכן הוחרמו בידי חלק ניכר מהאזרחים, אך מסיבות אחרות לחלוטין וללא קשר לתעמולת אל-קאעדה).

הודעת אל-קאעדה השתלחה בהליך הדמוקרטי וטענה כי כל הבעיות: הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות של תוניסיה נובעות מפגם אחד בלבד, והוא אי החלת חוקי השריעה במדינה. עוד נאמר כי “המבוי הפוליטי הסתום וההתדרדרות הכלכלית הם תוצאה בלתי נמנעת של היות רוב המפלגות הפוליטיות בתוניסיה פיונים בידי צרפת, ארצות הברית והאמירויות המאוחדות. הבחירות אינן אלא התפארות בחוקי הכפירה”. באופן מעניין אנשי אל-קאעדה מחלקים את המשתתפים בבחירות לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה הם אנשים מבקשי פרסום ושררה אשר משתמשים בפוליטיקה רק כדי להשיג את מטרותיהם. לעומתם ישנה קבוצה שנייה והם, להגדרת אל-קאעדה, “אנשים עם כוונות טובות שרוצים לפעול למען המוסלמים. אבל אותם אנשים טובים אמורים להבין שכוונותיהם הטובות לא מצדיקות הליכה בדרך שגויה.”

ניתן לראות שבהשוואת המסר של דאע”ש לזה של אל-קאעדה, קשה מאוד למצוא הבדלים מהותיים של ממש. נדמה שטשטוש ההבדלים בין אל-קאעדה ובין שאר הקבוצות הג’האדיסטיות מעיד על כמה תהליכים, שיפורטו בהמשך.

תבוסה אידיאולוגית לדאע”ש?

ממבט ראשון נדמה שכן. בסוריה ובעיראק הארגון נחל תבוסה וכבר לא מחזיק בשטחים נרחבים כפי שהחזיק לפני שלוש שנים. עם זאת, אם נדייק בהגדרות, מדובר לא בתבוסת דאע”ש באופן גורף, אלא ספציפית בהבסת רעיון הח’ליפות של דאע”ש. מאז תחילת דרכו דאע”ש מיצב את עצמו כארגון  שונה מהיתר, ובייחוד שונה מאל-קאעדה, עד כדי יריבות קשה. אנשי דאע”ש לא התעמקו בפלפולים תיאולוגיים או הלכתיים, אלא הכריזו מראש שתפקידם הוא לכונן מדינה אסלאמית. כאשר הצליחו להשתלט על המרחב הגיאוגרפי בין סוריה לעיראק, הם החלו מיישמים את הפרויקט השאפתני הזה ואכן הצליחו להקים תשתיות של מדינה בעלת חוקים.

רעיון הח’ליפות, המונהגת על ידי שליט צדק, ואיחוד העולם המוסלמי תמיד היו כח מניע בקרב תנועות ההתחדשות האסלאמית, החל מהמאה ה-19. כפי שמסביר חוקר האסלאם הצרפתי-מרוקאי נביל מולין, במרוצת הזמן התרחשה אידיאליזציה של תקופת השלטון של “ארבעת הח’ליפים ישרי הדרך” החל מהמאה השביעית, בראשית האסלאם.

הח’ליפות של דאע”ש אמנם חלפה מהעולם, אבל הרעיון בבסיסה לא פג. דאע”ש ככל הנראה ממשיך להתחזק בלוב ובאפגניסטאן, לצד המשך פיגועים בעיראק. גם לוב היא שטח פעולה אופטימאלי עבור דאע”ש, מכיוון שמדובר בשטח ללא שלטון חזק, שטחי מדבר נרחבים המאפשרים התארגנות והתכנסות, ונתיבי הברחה לאירופה.

אם כן, דאע”ש פשוט נעשה לארגון טרור “רגיל”, עם מטרות פוליטיות ופיגועים. הפיכתו לארגון טרור מסבכת ומפשטת את פעילותו בו בזמן, ובאופן פרדוקסאלי מרעה את היחסים עם אל-קאעדה. אם בעבר ההבדלים בין אל-קאעדה ודאע”ש היו ברורים, מאחר ואל-קאעדה התמקד במאבק נגד המערב ונגד מי שהוא זיהה כעושי דברו. מנהיגי אל-קאעדה, כולל אימן אל-זואהרי התנגדו נמרצות למעשי הטבח של דאע”ש, לפגיעה מכוונת במוסלמים (זהו המקום להזכיר כי רובם המוחלט של קורבנות דאע”ש הם מוסלמים) ואילו אנשי אל-קאעדה נזהרו שלא ללבות את אש השנאה העדתית בין הסונים לשיעים.

עתה, לאחר שדאע”ש נאלץ לרדת למחתרת, לא ברור מהם בדיוק ההבדלים בין דאע”ש לאל-קאעדה, בייחוד היות והמחלוקת הרצינית ביותר ביניהם אינה המטרות אלא האמצעים. כפי שניתן לראות בהתבטאויות שתוארו לעיל, שני הארגונים פוסלים מכל וכל חקיקה כלשהי מלבד השריעה.

מובן שמידת התמיכה העממית בכל אחד מהארגונים שונה ממדינה למדינה, אך עם זאת ניתן לקבוע שלא דאע”ש ולא אל-קאעדה הצליחו “להתנחל בלבבות” בקרב רוב המוסלמים. מצד שני, גירסה  אלימה ולוחמנית של האסלאם הפוליטי עדיין שרירה וקיימת  ולא הובסה. היות והאסלאם הפוליטי או הפונדמנטליזם האסלאמי הוא פועל יוצא של משבר המודרניות בעולם המוסלמי, הוא כנראה ישאר בעינו עד אשר יפתור העולם המוסלמי את בעיות ההתמודדות שלו עם המודרנה.