בוויכוח שהתעורר בכנסת, במסגרת הדיון על חוק האזרחות, נחשפנו לביטוי מעניין, שיוביל אותנו למחוזות היסטוריים וגיאוגרפיים רחוקים. רגע, לא לברוח הלאה; אין בכוונתנו להיכנס לסערה הפוליטית שהתרגשה במליאה ולחילופי הגידופים, אלא למשהו אחר לגמרי.

במהלך נאום ביקורת של אימן עודה נגד אנשי רע”ם, שותפיו לשעבר ויריביו בהווה, הטיח עודה באחרונים כי הם ביצעו מהלכים פוליטיים מכוערים, שאפילו הסבון של שכם לא יצליח לנקות (ניתן לשמוע את הנאום כאן. האזכור המדובר של הסבון משכם מופיע ב-2:23).

העיר שכם מתגאה בהיותה מקור לכמה סמלים לאומיים פלסטיניים מובהקים: בתחום האנושי, שכם הייתה ביתם של אנשי הרוח והמשוררים הלאומיים פַדְוַא טוּקאן ואחיה אבראהים (שבין יתר יצירותיו גם כתב את מילות השיר מַוְטֵנִי, שהיה במשך שנים ההמנון הלאומי הפלסטיני). בתחום הקולינריה, השכמים מתגאים בתוצרי השומשום המקומיים – הטחינה והחלבה, וכמובן איך אפשר בלי הכנאפה השכמית, שכפי שכבר ראינו אפילו נכנסת שם לפיתה; לשכם יש תפקיד חשוב גם בתחום החברתי, ואפילו הזכרנו זאת בעבר ולא נרחיב בנושא (למעוניינים אפשר לחזור למאמרנו על האומן בּשאר מֻראד). כעת אימן עודה הזכיר לנו את חלקה של העיר בתחום האסתטיקה והטואלטיקה.

במשך שנים על גבי שנים הייתה שכם מרכז לייצור סבון, שמתבסס על שמן זית, חומר גלם יסודי בכלכלה המקומית בעבר ובהווה. למעשה, על מנת שסבון יוכר כסבון שכמי עליו להכיל 85% שמן זית כתית (מוכר גם כ-וירג’ין virgin בערבית – בִּכּר بكر). מרכיביו הנוספים הם סודה לשתייה ומים בלבד. איש אינו יודע בדיוק מתי הייתה נקודת ההתחלה, אבל כבר בספרות נוסעים מלפני 1000 שנה מתועדת תעשיית הסבון באזור. במקביל לתעשיית הסבון התפתחה בעיר גם תעשיית בתי המרחץ, החמאם, שבהם השתמשו בתוצרת המקומית. כמקובל בתעשייה מצליחה, על מלאכת ייצור הסבון השתלטו המשפחות החזקות (לחילופין, העיסוק בסבון הפך את המשפחה לחזקה) והיא שימשה מקור עוצמה וכוח מקומיים. יש מי שמוצאים קשר בין ההיסטוריה הלאומית המקומית והסבון, בטענה כי ההחלטה על תחילת אירועי 1936 התקבלה באחד ממפעלי הסבון השכמים.

הסבון משכם הפך להיות מותג פלסטיני ושם נרדף לתוצרת איכותית. בדיוק כמו החומוס והכנאפה גם בשכם הצלחת המותג הובילה לוויכוח מי הראשון שייצר סבון שכמי, מי יצרן הסבון השכמי המקורי ומי זכאי לשאת בתואר “סבון שכמי”. תעשיית הסבון ספגה מכה קשה ברעידת האדמה הגדולה, שפקדה את האזור בכלל ואת העיר שכם בפרט ושהחריבה חלק ניכר מהמפעלים בשנת 1927. במקביל תרמו לפגיעה בתעשייה בשכם ריבוי החיקויים, לצד התפתחות תעשיית הסבונים הסינטטיים המודרנית. כתוצאה מכך נותרו בשכם רק מפעלי סבון ספורים, בעיקר לצרכי שימור המורשת המקומית. עם זאת, המותג “סבון שכמי” (ס~אבּון נַאבִּלְסִי صابون نابلسي) נפוץ מאד כאן ואפילו בעולם (חפשו למשל באמזון). במפעלים הללו ממשיכים לייצר סבון בדרך המסורתית: בישול מספר ימים בסירי ענק, שיטוח הבלילה הרותחת על רצפה ועיבודה במשך מספר ימים, חיתוך לקוביות וייבוש התוצר במשך חודשיים. למיטיבי לכת ניתן לראות סרטון על התהליך כאן (באנגלית וערבית) וכאן (רק בערבית).

בהערת אגב נציין כי גם ביפו התקיימה בעבר תעשיית סבון על בסיס שמן זית. עַלְיַא אבו שְמֵיס (عليا أبو شميس) פעילת שימור יפואית מנסה לחדש את ימי הזוהר של התעשייה וכחלק משימור המורשת היא הקימה בשנת 2020 מפעל מקומי קטן תחת המותג “סבון אל-נֻזְהַא” (صابونة النزهة).

בפינת אוצר המילים: סבון הוא כמובן סָ’אבּוּן או סָ’אבּוּנֶה (صابون, صابونة); בית חרושת לסבונים הוא מָס’בָּנֶה או סָ’בָּאנֶה (مصبنة- صبّانة) וגם סבונייה היא סָ’בָּאנֶה (صبّ

NABLUS SOAP