בעבר כתבנו כאן על להקת צַאבּרִין והרוח החיה מאחוריה, סעיד מֻראד. עכשיו הגיעה השעה להכיר את בנו, בַּשאר מֻראד. בדומה לאביו גם בשאר עוסק במוסיקה, אך בחר להתרחק מעט מהסגנון המסורתי של אביו ופנה לסגנון אחר – פופ. הסוגה המוסיקלית הזאת נתפסת לרוב כצבעונית, קלילה ומתקתקה, יש שיגידו אפילו מוסיקה במשקל נוצה. זה אינו תיאור מתאים לבּשאר מראד; המוסיקה שלו היא פופ פוליטי-חברתי. את יצירתו חשוב לבחון לא רק במישור המוסיקלי אלא גם במישור הוויזואלי. כל אחד משיריו נושא מסר והקליפים שמלווים אותם מעצימים ומדגישים אותו.

מתחילים בבית

בּשאר מֻראד חי חיים אתגריים; הוא יוצר ואומן אוונגרד פורץ גבולות (לא מחזה נפוץ בכור מחצבתו ומקום מגוריו השמרני – מזרח ירושלים), שנולד בשנת 1993 למשפחה מעורבת דתית (אביו מוסלמי ואימו נוצריה), אם כי הוא מגדיר את עצמו כחסר דת )שוב, עמדה לא שגרתית במחוזותינו(. בתחילת דרכו המוסיקלית כזמר הוא הקליט בעיקר גרסאות כיסוי באנגלית לשירים מערביים ידועים. בשנת 2018 החל מראד להעלות לרשת גם שירים מקוריים בערבית, שהציגו את האני מאמין שלו. מדובר היה בשירי מחאה חברתיים בקצב הפופ, שקראו תיגר על המוסכמות החברתיות הפלסטיניות ובראשן שאלת הזהות המינית. מראד, שמעולם לא הסתיר את נטיותיו המיניות, נתן להן ביטוי נרחב ביצירתו באותה השנה, בין אם בדרך שבה ביצע את שיריו ובין אם במסגרת שבה הופיע: הוא לקח חלק בפרויקט המוסיקלי “עַ’נִי עַן אל-תַערִיף” של עמותת “אל-קַוְס” לפלורליזם מיני ומגדרי בחברה הפלסטינית, שגם אודותיו כתבנו בעבר.

בשיר אחר באותה שנה, “חבורת אפסים” (شلة همل שִלֶת הַמַל) מחה מֻראד על החיים האפרוריים. הקליפ שמלווה את השיר מתחיל בייאוש שחור-לבן של עבודה משרדית, אבל הוא מסתיים בחגיגה קרקסית של צבע וצורה, שמתקיימת רק מחוץ למשרדים המשמימים ובחסות חבורת אומני קרקס משכם. בהערת אגב נזכיר כי במסורת הפלסטינית לעיר שכם יש מוניטין בכל הקשור לפורקן היצרים המיניים. בשיר הראשון שפרסם באותה השנה “כולם מתחתנים” (الكل عمّ بتجوّز אל-כּל עַם-בִּתְגַוַז) הוא הציג את לבטיו של בחור צעיר, עוד מעט בן 30, שמסביבו כולם מתחתנים והוא נותר ברווקותו. בקליפ הוא בחר להופיע בתפקיד הכומר המחתן, החתן והכלה (באופן כללי מֻראד נוטה ללבוש שמלות בהופעותיו). רוח השיר מזכירה את השיר “מתי נחתן אותך” (امتى نجوّز يامّا  אֵמְתַא נגַ’וזֵכּ יַא מַא) של להקת DAM, שיצא כשנה לאחר מכן. ויש קשר בין השניים – מֻרַאד ביים את הקליפ ללהקת DAM.

הללויה לעולם

אמנם כבר בשנת 2018 זכה מראד להכרה בין-לאומית, כששירו “אני גבר” (أنا زلمة אַנַא זַלַמֶה) שיר תמיכה בשוויון בין המגדרים בחברה הערבית, אומץ ע”י אחד ממוסדות האו”ם (UN Women). אך כשנה לאחר מכן הוא פרץ גם לתודעה הישראלית והעולמית בסיוע נציגי איסלנד לאירווזיון, חברי להקת האטארי (Hatari). הלהקה האיסלנדית זכתה להיכנס להיסטוריית תחרות השירים האירופית כשחבריה הניפו דגלי פלסטין במהלך ההצבעה ונענשו על כך. בדיעבד התברר כי לא היה מדובר באירוע מקרי של הפגנת מודעות פוליטית; הלהקה האיסלנדית פגשה את מראד בימים שקדמו לתחרות, סיירה איתו בגדה ולבסוף גם צילמה איתו קליפ לשיר משותף, “עומד איתן” (صامد צָאמֵד). למיטב ידיעתי לראשונה בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט, ובתולדות האנושות בכלל, נראה שילוב של שירה בערבית פלסטינית ואיסלנדית. מעבר לשילוב יוצא הדופן בין שתי השפות, השיר והקליפ הדגימו את המיזוג המופלא בין מוסיקה אלקטרונית, צפירת אזעקה, צרחות באיסלנדית, ספק ריקוד ספק התקף אפילפטי באמצע המדבר, גמלים ולקינוח דגל פלסטין מתנפנף ברוח. בנימה רצינית יותר, בשיר הזה ובחיבור לאירוע שיא של המוסיקה האירופית, בּשאר מראד עלה מדרגה מבחינת התוכן – מסר לאומי פלסטיני מובהק (השימוש במונח “עמידה איתנה” ולמי שלא הבין עד הסוף, הדגל בסוף סייע להבין) – ומבחינת החשיפה – אמנם עדיין אוונגרד, אבל לא עוד אוונגרד מזרח ירושלמי אלא אוונגרד בליגה האירופית.

אני ואני ואני ממשיך בדרכי

בחודש יוני השנה פרסם מראד יצירה מלאה ראשונה – מיני אלבום שכולל ארבעה שירים. האלבום משלב את היסודות המוסיקליים, שראינו עד כה: מוסיקת פופ וריקודים מלהיבה ומקפיצה, שמדי פעם נשזרים בה אלמנטים מוסיקליים נוספים: טכנו, צלילים מזרחיים, האוס ועוד. מעבר למוסיקה הקליטה בולטים כאן שני קווים אומנותיים נוספים – קליפים יצירתיים ומאד מוקפדים ותכנים פוליטיים חדים. “אינתיפאדה על רחבת הריקודים” כמו שמכריז אחד משירי האלבום. ברם אין לטעות כאן, למרות הסמלים והמונחים הלאומיים ההתמקדות היא בפרט, ב”אני” ולא בקולקטיב הלאומי הפלסטיני. בכתבה על אחד משירי האלבום הוסבר כי ציורי האבטיח על הפיג’מה הילדותית שלו – ירוק מבחוץ, אדום מבפנים, גרעינים שחורים והכל על רקע לבן – מסמלים את הדגל הפלסטיני. לטעמי מדובר בניסיון להצדיק בכוח לגיטימיות של שירים לכאורה קלילים בתקופה קשה. כשמראד רוצה להראות את הדגל הפלסטיני הוא לא זקוק לפיג’מה.

שיר הנושא של האלבום, “מַסְחַ’רָה” (مسخرة) יצא בסוף שנת 2020. כבר מהאזנה לו נוצר דיסוננס בין המוסיקה המקפיצה (פופ משולב קליפסו) לטקסט הקשה שבו מראד מתלונן על תלאותיו (אני לא מצליח להתקדם, גם כשאני מתקדם אני בסוף חוזר לאחור, אני תקוע, אף אחד לא מבין אותי, הצבא הישראלי נמצא בכל מקום, אני לא יכול לשנות את גורלי, אני בדיכאון, לא נותר לי אלא לגלגל סיגריות ולשתות אלכוהול כדי לשכוח את המצב). במילים אחרות, שילוב מופלא בין הייאוש לכיף. הקליפ של השיר, שאותו גם ביים מראד, רק מעצים את התחושה. מראד נראה בו רוקד בפיג’מה וורדרדה על טנק, צועד בבגדים וורודים בין חומות גדר ההפרדה שנופלות אט-אט, טס מעל ירושלים ומסגד כיפת הסלע כשהוא אוחז בבלונים בצבע… וורוד. השילוב המופלא בין הוורוד למציאות המוזרה באזורנו הזכיר לי יותר מכל את הסרטים של אִיליַא סלִימַאן שבהם נמתחת המציאות המוזרה של אזורנו למחוזות סוריאליסטיים. אווירת הייאוש בכיף ניכרת גם בשיר “אנטנה“, שיתוף פעולה נוסף עם תאמר נפאר מלהקת DAM. הפעם את השיר מלווה סרטון מצויר, אבל הקו הכללי המיואש נותר זהה. אפילו מסכות ההגנה מפני הקורונה של הדמויות המצוירות תורמות לתחושת הדיכאון הכללית.

השיר “אני ועצמי” (أنا ونفسي אַנַא וּנַפסי) שסוגר את האלבום מסמל אולי את השורה התחתונה מבחינתו של בשאר מראד; ראשית, הוא מסתמן כשיר המשך או שיר משלים לשירו “לא תשנה אותי” (ما بتغيّرني מַא בִּתְעַ’יֵרְנִי) מהפרויקט עַ’נִי עַן אל-תַערִיף”. אם בשיר הזה הוא הכריז כי “לא תשנו אותי”, הרי בשיר הנוכחי הוא מוסיף כי “למרות כל מה שתואר עד כה אני ממשיך בדרכי, שלם עם עצמי, אוהב את עצמי כמו שאני, האיומים עלי לא מפחידים אותי ובסך הכל לטעמי העולם די יפה.”