מאת שלומי דסקל
מתקפת הזום שהתרגשה עלינו בעקבות הקורונה הזכירה לנו את השיר החביב “זומזום” (زُمْزُم) של להקת “ריבוי שבור” (בערבית – ג’מע תַכְּסִיר جمع تكسير). מדובר בהרכב מוסיקלי שמאחוריו עמדו האחים ראמי וחסן נח’לה ממג’דל שמס. הרכב זה לא האריך ימים, אך האחים נח’לה ממשיכים לנגן ולשיר בהרכב אחר, מוכר יותר, בשם “תות ארדֿ” (שבקרוב עומד להוציא אלבום חדש, שלישי במספר).
אם נחזור לנקודת המוצא, השיר זומזום מספר על בחור צעיר בשם זומזום, שמסרב ליישר קו עם הנורמות החברתיות סביבו: הוא מתלבש בצורה יוצאת דופן, מתקשט בתכשיטים, אוהב לרקוד ועוד. האחים נח’לה קוראים לגיבור שירם לקבל את עצמו כמו שהוא, לא להאזין לרכילויות מאחורי גבו ולא להשתנות למען הסביבה. לכאורה אנו מדברים על עוד שיר שעוסק בהעצמה אישית, אבל אין מדובר בשיר סתמי ובנאלי, אלא חלק מפרויקט מוסיקלי-חברתי נועז.
לפני שבע שנים, במקביל לאירועי הגאווה של שנת 2013, פרסמה עמותת “אל-קַוְס” לפלורליזם מיני ומגדרי בחברה הפלסטינית, פרויקט מוסיקלי שנקרא “עֲ’נִ&י עַן אל-תַ&עְרִיף” (غنّي عن التعريف). פירושו המילולי של הביטוי הוא “שיר/י על ההכרה” (או בנוסח חופשי יותר – שיר/י על מנת שיכירו אותך) והוא מרמז לניב הלשוני “אין צורך להכביר במילים” (עֲ’נִי עַן אל-תַ&עְרִיף غني عن التعريف). במסגרת הפרויקט התקבצה קבוצת אומנים לסדנא מוסיקלית ובסופה העלתה לרשת שמונה שירים שעוסקים בסוגיות מגדר וזהות מינית. בהמשך נוספו לפרויקט שני נדבכים נוספים: בשנת 2019 התפרסם עֲ’נִ&י עַן אל-תַ&עְרִיף 2, שכלל שלושה שירים והשנה התפרסם החלק השלישי ובו ארבעה שירים.
כך זה התחיל
הגל הראשון התאפיין בשילובים: זמרים צעירים בתחילת דרכם וזמרים וותיקים; שירים בערבית מדוברת וספרותית; ובעיקר שילוב סגנונות מוסיקליים שונים – בלדות רוק שקטות לצד מוסיקה אלקטרונית, גיטרות חשמליות מנסרות ואחריהן שיר שמלווה באקורדיאון. בתכני השירים בלטו שאלת חיפוש הדרך, אובדן דרך, העמדת הפנים והסתתרות. הדבר ניכר בשמות השירים כמו “מסיכה חדשה” (קִנַאע גְ’דִיד قناع جديد) של ג’ואן ספדי ומניקור או “לַק” (מַנַאכִּיר مناكير) של הַיַא זעאתרה. ספדי וזעאתרה גם שיתפו פעולה בשיר נוסף בפרויקט, “באתי להורי” (גִ’אְתֻ לַאַהְלִי جئت لأهلي) בלדה עצובה בערבית ספרותית, על אדם שמשפחתו מנדה אותו. ספדי, כדרכו, שילב בצורה נפלאה את המילים והמוסיקה. רגע הדחייה המוחלט לווה בצלילי גיטרות שהלכו והתחזקו וסימלו את עוצמת הדחייה אך אולי גם את התחזקות והתגברות המנודה. אגב אורחא נציין שזהו גם השיר הכי ישראלי בפרויקט, הואיל והוא ממקם את עצמו גיאוגפית בין שתי ערים – יפו ובאר שבע.
בדומה לספדי גם “ריבוי שבור” תרמו לפרויקט שני שירים, בנוסף לזומזום, שאיתו פתחנו, הם גם בחרו להלחין את שירו הידוע של נזאר קבאני “הקסידה הרעה” (“אל-קצידה אל-שרירה” القصيدة الشريرة) שנחשב אחד השירים הראשונים שנכתבו בעולם הערבי בצורה ברורה על אהבה בין שתי נשים. מבחינה מוסיקלית נמצא כאן חיבור מושלם בין מילותיו של קבאני למוסיקה האלקטרונית של האחים נח’לה. (בהערת אגב נוסיף שהמוסיקה האלקטרונית של האחים נח’לה כמעט לא נראתה מאז ימי “הקסידה הרעה” והיא עומדת לחדש ימיה באלבום השלישי של “תות ארדֿ”).
בנוסף להיא זעאתרה מופיעות בפרויקט שתי יוצרות נוספות – מיסא דֿו, הבת של השחקן סלים דֿו, אבל גם זמרת מוכשרת בזכות עצמה. בשירה “אני חופשייה בעצמי” (אַנַא חֻרָّה בּחַאלי انا حرّة بحالي), שחוגג העצמה נשית, היא מציגה משחק מילים חביב סביב המילה “מִתְלִי”, שפירושה המילולי הוא “כמוני” אך גם “הומו” (או “לסבית”, מִתְלִיֶה, בגרסא הנשית); השנייה, רֻלַא עַאזַר, פיזרה ניחוחות של שנסון צרפתי כששרה “אני אוהבת אותךְ” (בַּחִבֵּّכּ بحبّك) שיר אהבה של אישה לאישה. את הפרויקט חותמת יצירה יוצאת דופן באורך 8 דקות (!) בשם “שלוש קסידות“, ספק שיר ספק מוֹפַע ספוקן וורד מוסיקלי, המספרת על דמויות מיתולוגיות שזהותן המינית לא ברורה, בהשראת “המשתה” של אפלטון.
המשך הדרך
הגל השני היה צנוע יותר בהיקפו (כאמור רק 3 שירים נכללו בו) וגם הפעם כל שיר הציע סגנון מוסיקלי שונה. ייחודו נבע מהמבצעים, דמויות ידועות מהזירה הלהט”בית הפלסטינית: בשאר מראד (שעל אביו כתבנו בעבר), הזמרת יֻסר (يُسر) חאמד וההרכב “מכת שמש” (דָֿרְבֶּת שַמס ضربة شمس). ניכר שהפעם מדובר היה בקו חד משמעי וברור, קרי לא עוד חיפושי דרך והתחבאות. יתכן שהסיבה לכך נובעת מהעובדה שהשירים הגיעו מתוך הקהילה. אפילו שמות השירים היו חד משמעיים –”מכת שמש” קראו לתת לאהבה לבחור (ולא לחֵברה) ובשאר מראד הודיע שלא תשנו אותי , גם אם מבחינת החֵברה אהבתו נתפסת כלא-חוקית.
הגל השלישי היה תוצר מוסיקלי שונה לחלוטין. ראשית, הסגנון המוסיקלי היה אחיד – שירי מורשת של “בּלאד אל-שאם” (השטח הגיאוגרפי המשתרע בין סוריה-לבנון-ירדן-פלסטין). שנית, הפעם לא שמענו זמרים וזמרות ידועים, אלא פעילות ופעילים של הקהילה הלהט”בית הפלסטינית, ששרו כמקהלה. אפילו שמו שונה מעט והוא נקרא: “עֲ’נִ&י עַן אל-תַ&עְרִיף – מִנְכֹּם וּפִיכֹּם” (מכם ובכם). כלומר, אנחנו חלק מכם, חלק מהחברה הפלסטינית והמוסיקה שלנו מקורה בהּ. הנדבך השלישי סימל חזרה אל השורשים, לבית, לאהבה הישנה ולמורשת המוסיקלית הפלסטינית. כלי הנגינה שליוו הפעם את הפרויקט היו הכלים הקלאסיים – עוד, נאי, קאנון ולא עוד גיטרות חשמליות וצלילים אלקטרוניים. אפילו ההפצה ביו-טיוב דמתה לטכניקת ההפצה של זמרי שירי מורשת פלסטיניים: כל שיר קיים ביו-טיוב עצמאית ובמקביל ניתן לשמוע את כל השירים ברצף מוסיקלי אחיד כאילו היו חלק ממופע אחד. (למתעניינים בטכניקה זו, ראו למשל את רצף שירי הזמרת דלאל אבו אמנה).
המשתתפים בפרויקט שרו שירי מורשת קלאסיים, וכמקובל בסוגה המוסיקלית הזאת, על בסיס המוסיקה המוכרת הם הוסיפו ואלתרו מילים חדשות עם “טוויסט ממזרי”: שיר מסורתי ששרים לכלה, הפך לשיר על אימא שנדרשת להתמודד עם בנה יוצא הדופן, שלובש שמלות; שיר על מרירות האהבה, לבש צורה חדשה כשיר על בחורה שמנסים לחייב אותה להתחתן עם בן דודה, בעוד היא בוחרת לחיות את חייה עם מישהי אחרת; שיר הלל ללוחם החירות הפך לשיר על לחימה על חירות מסוג אחר – בחור קורא לאהובו לברוח עימו מכבלי החברה; ולסיום, שיר החתונות המסורתי “עַלַא דַלְעוּנַא” הפך לקריאה להכרה בפלורליזם המגדרי וקבלתו.
בקיצור, פרויקט מוסיקלי מאתגר ומעניין על כל נדבכיו. האם מחכה לנו נדבך רביעי באופק?
