מִאת אלכס גרינברג

תופעה חברתית חדשה נצפתה במרוקו מאז נובמבר האחרון: קבוצות של תושבים בעיר באזור אגאדיר חותמים על עצומה (עמוד העצומה בצרפתית) נגד בניית מסגד ברובע אַנְזַא עילית. לא מדובר בפרץ של חילוניות אלא בתודעה חברתית גוברת. מסגדים חדשים נבנים במרוקו למכביר ובהשקעה של סכומים עצומים. העצומה של תושבי אגאדיר פונה לרשויות בבקשה להפסיק את המימון לבניית מסגד חדש, בסכום של 35,800,000 דרהם (13,555,336 ש”ח). למה ומדוע? מכיוון שבאותו רובע, שבו מתגוררים 40,000 תושבים, המתנ”סים לא פועלים בגלל גרעון כרוני, מרפאות פתוחות רק שעה אחת ביום במשך יומיים בשבוע מפאת מחסור בציוד רפואי ובתרופות, אין ברובע בתי ספר לילדים הסובלים ממוגבלויות, אין תשתיות ספורט, אין ספרייה ואין אפילו תחנת משטרה. לאור זאת התושבים הכריזו שהשקעת סכום עתק בבניית מסגד מפואר אינה משרתת את צורכי האוכלוסייה חסרת הכל ועדיף להשקיע את אותו הסכום במשהו מועיל יותר.

כמה עיתונאים מרוקאיים התחקו אחרי התופעה. כַריִם בֿחַ’רי מתאר ביקור בכפר דייגים קטן לחוף הים התיכון. כאשר מדובר באותו כפר, התיאור הקולע ביותר שנשמע תכופות הוא “אין שם כלום”. כלומר בכפר אין בית ספר, אין מרפאה, אין כביש, אין ביוב  ואין איסוף אשפה. אכן אין בכפר כלום, חוץ ממסגד קטן.

הדבר המוזר ביותר הוא שהתושבים העניים ביותר של הכפר הם אלה שתרמו כסף כדי לבנות מסגד – הסכמה שלא הצליחו להשיג כדי לבנות מרכז רפואי או בית ספר. הם התאחדו כדי לבנות את “בית אלוהים”.  הם הסביר לעיתונאי המופתע שבאמצעות בניית המסגד הם קיימו חדית’ מפורסם שלפיו אללה יעניק בית בגן עדן למי שיתרום לבניית מסגד.

ממש לא מדובר במקרה מיוחד, אלא במצב הרווח בכל רחבי מרוקו. מי שרוצה לשאת תפילה תמיד יוכל למצוא מקום. מסגד הוא העדיפות הראשונה במעלה, הגוברת על כל השאר. המסגד משמש למנוחת נפש, לחיי העולם הבא, לעניינים גבוהים יותר מאשר צרכים “ארציים” כמו פיתוח רשות הרבים.

עם זאת יש לזכור שהמציאות הזאת אינה חדשה, לא במרוקו ולא בשאר ארצות העולם המוסלמי. גם לפני מאות שנים לא היו בתי ספר ומרפאות אבל היו מסגדים. המסגד שימש ומשמש לא רק לתפילה. זה היה גם מחסה לעניים, וילדים למדו קרוא וכתוב באמצעות שינון פסוקי הקראן במסגד.

במסגד למדו, שמעו חדשות ורכילויות. בקיצור, מסגד היה מרכז חיי קהילה של הציווליזציה המוסלמית. במשך דורות שליטי העולם המוסלמי תקשרו עם האוכלוסייה והעבירו לה מסרים באמצעות “חֻ’טְבַה”- דרשת יום שישי, היות ותפילה בציבור עדיפה על פני תפילת יחיד. הדרשה גם היא מוסד בפני עצמה ששימש גם כאמצעי פוליטי של השלטונות. הכל היה חשוב: למי יש זכות לשאת דרשה, למי פונים. מאז ומעולם דרשת יום שישי כללה לא רק הטפה מוסרית בענייני הדת אלא היא תמיד שזורה באקטואליה ובענייני דיומא.

חשיבותו החברתית של המסגד נשמרת גם היום וביתר שאת. לעתים קרובות מסגדים משמשים כמרכזי התכנסות של תנועות האסלאם הפוליטי, גם האלימות שבהן. לכן כל משטר ערבי משקיע מאמצים בפיקוח גלוי וסמוי על המסגדים. ייתכן כי זה אחד השיקולים של הממשלה המרוקאית להתיר בניית מסגדים כאלה, היות ונוח יותר למשטר לפקח על מסגד גדול ומפואר מאשר לפקח על מסגדים מחתרתיים ולא רשומים.

אלא שבעקבות תהליכי המודרניזציה התרחש ביזור תפקידים סוציאליים למוסדות שונים ומקצועיים בכל תחומי החיים: מוסדות סוציאליים עוסקים בסעד, מוסדות רפואיים עוסקים ברפואה ומוסדות חינוך עוסקים בהוראה.

לאור כל זאת, סבור אל-בוח’ארי כי במקום לבנות מסגדים עדיף לבנות בית חולים, ספרייה או בית ספר. נכון להיום במרוקו יש כ-50,000 מסגדים רשמיים, מבלי להזכיר מסגדים מחתרתיים. למרוקאים של היום, קובע העיתונאי, יש צרכים אחרים ודחופים יותר.

הבלוגרית והעיתונאית מַאגְדַה אל-כְרַאמי חתמה גם היא על אותה עצומה נגד בניית מסגד וזכתה לקיתונות של בוז וביקורת ארסית. היא הואשמה בכפירה ובשנאה לאסלאם.

הכותבת מתגוררת ברובע עני של רבאט הבירה, שבו, בדיוק כמו בכפר המתואר לעיל “אין כלום”. יש שם ילדים יתומים ללא שום מסגרת שנאלצים לישון ברחובות. אל-כראמי תוהה: האם בניית בתי חולים ובתי יתומים לא קודמת לבניית מסגדים? ואם כן, איך ייתכן לבנות בית לאלוהים תוך רמיסת כבוד האדם?

מה שמוסיף שמן למדורה הוא שבניית מסגדים ממומנת בדרך כלל על ידי אנשי עסקים מקומיים, הרואים בתרומה לבניית מסגד צעד פילנתרופי, “אִחְסַאן”.  מחברי העצומה ותומכיהם ברחבי מרוקו מקווים שאותם נדיבים יוכלו להפנות את נדיבותם גם לנתיבים אחרים.