לרכישת הספר ומשלוח לחצו כאן (אתר הוצאת בשער)
מתוך “שאלת פלסטין”, אדוארד סעיד, הוצאת בשער 2020, עמ’ 38-54
פלסטין והמערב הליברלי
כל הפרויקטים שעסקו בטרנספורמציה של פלסטין, כולל זה של הציונות, הצדיקו את ההתעלמות מהמציאות הפלסטינית בשם אינטרס, רעיון או שליחות “נעלים יותר” (או טובים יותר, ראויים יותר, מודרניים יותר, מתאימים יותר: ערכי היתרון רבים מספור כמעט). עניינים “נעלים” אלו הקנו לתומכיהם את הזכות לטעון לא רק שילידי פלסטין, כמות שהם, אינם ראויים להתחשבות ולכן אינם קיימים כלל, אלא גם ראו עצמם זכאים לטעון שילידי פלסטין ופלסטין עצמה נדחו סופית, ופינו את מקומם ללא שוב. זאת בשעה שאותם ילידים עצמם הוכיחו את ההיפך הגמור. גם כאן הועמד הערבי הפלסטיני מול יריב מועדף ללא ספק, שתפיסתו את עצמו ואת הפלסטיני הנה מעמדה עליונה בעיקרה. בין הדוגמאות הרבות לביטוי עליונות מופגנת זו נמצאת כמובן הצהרת בלפור שניתנה בנובמבר 1917 על-ידי ממשלת בריטניה בצורת מכתב ללורד רוטשילד (שבהזדמנות זו ייצג את האינטרסים הציוניים), ובו מתחייבת ממשלת הוד מלכותו “לראות בעין יפה את ייסוד הבית הלאומי לעם היהודי בפלסטין”. חשיבותה של ההצהרה נעוצה, בראש-ובראשונה, בעובדה שהיא יצרה את הבסיס החוקי לתביעתה של הציונות לפלסטין, ושנית, וזה מה שחשוב יותר לענייננו כאן, בעובדת היותה הצהרה שכוחה אינו ניתן לתפיסה, אלא למי שמודע בבירור לדמוגרפיה ולמציאות האנושית של פלסטין. ההצהרה ניתנה
(א) על ידי מעצמה אירופית,
(ב) על אודות טריטוריה לא אירופית,
(ג) תוך חוסר התחשבות מוחלט בקיומו ובשאיפותיו של הרוב הילידי המתגורר בטריטוריה
ו(ד) בצורת הבטחת טריטוריה זו עצמה לקבוצה זרה אחרת, כך שקבוצה זרה זו תוכל, פשוטו כמשמעו, לעשות את הטריטוריה לבית לאומי לעם היהודי.
אין טעם רב לקונן היום על הצהרה כהצהרת בלפור. נראה כי יש ערך רב יותר בראייתה כחלק מהיסטוריה, מסגנון וממערכת מאפיינים, המרכיבים, ביסודו של דבר, את השאלה הפלסטינית, כפי שניתן לדון בה אפילו כיום. קביעותיו של בלפור בהצהרתו מקבלות כמובנת מאליה את זכותו של הכוח הקולוניאלי לעשות בטריטוריה כראות עיניו. בלפור עצמו מאשר שזכות זו נכונה במיוחד לגבי טריטוריה רבת משמעות כפלסטין ולגבי רעיון נכבד כרעיון הציוני, התובע לא פחות מאשר קבלת טריטוריה שהובטחה על-ידי אלוהים לעם היהודי, והעתיד לפתור בה-בעת את הבעיה היהודית. לבלפור עצמו היו דברים אלה ברורים למדי. בקטע הבא, הלקוח מתוך תזכיר שכתב באוגוסט 1919 בהיותו חבר ממשלה, מעוררת תשומת-לב העובדה כיצד הוא היה מודע להבטחות הסותרות שניתנו לצדדים השונים בזירה המזרח תיכונית, וכיצד, קבעה בסיכומו-של-דבר תפיסתו שלו (בהיותו חבר מעמד עליון מבחינה פוליטית, תרבותית ואפילו גזעית) את סדר העדיפויות, ולא הפרת הבטחות אלו או אחרות:
הסתירה בדרכים המפורשות באמנת חבר הלאומים [ההצהרה האנגלו-צרפתית מ-1918 שעל פיה הובטחה עצמאות לערביי המושבות העות’מאניות-לשעבר כגמול על תמיכתם בבנות-הברית] לבין מדיניותן של בנות הברית מבישה לגבי האוכלוסייה העצמאית בפלשתינה, אפילו יותר משהיא לגבי האוכלוסייה העצמאית בסוריה. בפלשתינה אין אנו מתכוונים אפילו לשמור על הצורה החיצונית ולהיוועץ ביושבי-הארץ-כיום בדבר רצונם, על אף שהוועדה האמריקאית נהגה כן ושאלה מה הם רצונות אלה. ארבע המעצמות הגדולות נטלו על עצמן עול-התחייבות כלפי הציונות; והציונות, בין אם צודקת היא ובין אם לאו, בין אם טובה או רעה, הריהי נטועה עמוק במסורת דורות ושורשיה נעוצים בצורכי ההווה ובתקוות העתיד – והם עמוקים הרבה יותר מאלה של רצונותיהם ומשפטיהם הקדומים של אותם 700,000 ערבים החיים עתה בארץ עתיקה זו. לדעתי צודק הדבר (ההדגשות שלי, א. ס.).
לא היה בזה משום הבעת דעה בלבד, הייתה כאן הצהרת מדיניות ששינתה את מהלך ההיסטוריה באופן קיצוני, אם לא עבור העולם כולו, ודאי עבור 700,000 הערבים וצאצאיהם, שבאדמתם היה מדובר. בהמשך, אדון במקור כוחן של הצהרות מעין אלו. כעת, ברצוני להסביר את הערתי דלעיל המתייחסת למאבק הנטוש בין מציאות “עליונה” לכאורה לבין מציאות נחותה.
באותו זמן בערך שבלפור כתב את תזכירו, היו עובדות – ואני מתכוון במקרה זה לאנשים שניתן היה למנותם (ושאמנם מנו אותם במיפקד האוכלוסין הבריטי בפלסטין ב-1922) – שאי-אפשר היה לתת להן להיות נושא לויכוחים כמותיים, למרות שמבחינה איכותית ניתן היה לפרשן פירושים שונים. מיפקד האוכלוסין, שהוא המקור המהימן היחיד למציאות הדמוגרפית של אותה תקופה המצוי בידינו (ואשר בו משתמשים גם היסטוריונים ישראליים רבים, למרות שהמספרים נמוכים מדי), מעמיד את האוכלוסייה ב-1914 על “689,272 איש, שמהם לא יותר (ואולי פחות) מ-60,000 היו יהודים”. המפקד מראה גם שב-1922 “כ-590,890 (73 אחוזים) היו מוסלמים; 73,024 (9.6 אחוזים) היו נוצרים, רובם ערבים, אם-כי נכללו שם גם כמה בריטים ואירופים אחרים; פחות מ-10,000 (אחוז אחד) היו “אחרים”; ו-83,794 (11 אחוזים) היו יהודים, כשני שלישים מבין האחרונים היו מהגרים מאירופה וצאצאיהם – שחלקם הגיע בשלהי המאה התשע-עשרה וחלקם מאז תחילת ימי השלטון הבריטי”. כפי שאמרתי לפני-כן, הייתה האוכלוסייה הלא-יהודית בפלסטין, בסוף מלחמת העולם השנייה, 70 אחוזים מן האוכלוסייה הכללית. מתוך 30 האחוזים הנותרים – האוכלוסייה היהודית – התרכזו 70 אחוזים לא “על האדמה”, שם הייתה אמורה להתרחש הפרחת השממה, אלא בערים ובכפרים. יתר-על-כן, הציונות יצאה נשכרת מבחינה דמוגרפית מן המדיניות הבריטית. הריבוי הטבעי של אוכלוסיה כלשהי עומד בדרך כלל על 1.5 אחוזים בשנה, אולם מספרם של יהודי פלסטין בשנים שבין 1922 ל-1946 גדל בשיעור של כ-9 אחוזים לשנה, הודות למדיניות הבריטית שכפתה על הארץ רוב יהודי. בשנת 1927 בלבד הגיע הגידול לכדי 28.7 אחוזים וב-1934 הגיע לכדי 25.9 אחוזים.
הדיספרופורציה הגסה פרי המניפולציה הפוליטית, בין ילידים ללא-ילידים, יכולה הייתה להתקבל רק על-סמך ההיגיון של בלפור. רעיון מוצלח יותר מסתם מספר דמוגרפי ונוכחות בשטח צריך היה לשלוט בפלסטין, ורעיון זה – הציונות – קיבלה לגיטימציה עד שנת 1948 ואחריה. הציונים מצדם ראו עצמם בברור כנהנים מעמדה זו. רחוקים מן הערבים הרבים שהימצאותם על האדמה הוכיחה שהארץ מיושבת, המתיישבים הציונים הראשונים התעלמו מהם לחלוטין. נימוקים רבים ניתנו לכך, ורובם מבוססים על הנחה הזהה במהותה לזו של בלפור. בספר על הישראלים, שנכתב לאחרונה בידי ישראלי, מתואר עיוורונם של המתיישבים בראשית ובאמצע המאה הזו, בלי כל קשר עם בלפור והאפיסטמולוגיה המוסרית של האימפריאליזם. עיוורון זה מאפיין תנועות ואידיאולוגים שמאלניים, כמו בר בורוכוב ו”הפועל הצעיר” כמו גם רומנטיקאים ימניים כולדימיר ז’בוטינסקי והרוויזיוניסטים אבותיו הפוליטיים של מנחם בגין. ביסודו-של-דבר, כפי שמראה עמוס אילון בצורה דייקנית, התייחסו הציונים לבעיה הערבית כאל דבר שיש להתעלם ממנו לחלוטין או להתכחש לו (ולכן, להתקיפו). אין להפריד בין האידיאולוגיה של בלפור לבין האידיאולוגיה הציונית, למרות שליהודים הציונים היו בהכרח זיקה, היסטוריה, חוויה היסטורית ואידיאות שונות ביחס לפלסטין. למרות ההבדלים ביניהם (ואלה היו רבים) מאוחדים החזון הבריטי האימפריאליסטי והחזון הציוני בהמעטת ערכם של ערביי פלסטין ואף בביטולו כדבר-מה משני ובלתי-חשוב. זה גם זה מציבים את חשיבותו המוסרית של החזון הרחק מעל לעובדת ישיבתם של ילידים על פיסת קרקע רבת משמעות זו. שני החזונות שייכים ביסודם (כפי שנראה בפרק השני) לאתוס של ה-mission civilisatrice האירופי – השליחות הקולוניאליסטית, הגזענית אפילו, של המאה התשע-עשרה – המבוססת על רעיונות בדבר אי-שוויון בין בני האדם, בין הגזעים ובין התרבויות. אי-שוויון מזמין צורות קיצוניות ביותר של תכניות השבחה עצמית ושל שיטות ענישה כלפי הילידים חסרי-המזל, אשר קיומם, באורח פרדוקסלי, אינו בר-הכרה.
בהמשך הספר אתייחס לתכניות ציוניות ולמשמעת שכפו על הילידים הפלסטיניים. בשלב זה ברצוני לציין במיוחד, שהתכחשות מהסוג החמור ביותר הייתה מנת חלקם של פלסטין וילידיה בתקופה החדשה. כדי לטשטש את הימצאותם של ילידים רבים בארץ הנכספת, שכנעו הציונים את עצמם שילידים אלה אינם קיימים, ומאוחר יותר גרסו שקיומם דל ערך. תחילה – הכחשה, אחר כך חסימה, צמצום, השתקה, דחיקה. זוהי מדיניות סבוכה ביותר היות שהיא כוללת לא רק את המדיניות הציונית כלפי הילידים הערביים, אלא גם את מדיניות ישראל כלפי הקולוניות הערביות שלה ואת אופיו של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה מאז 1967. בנושאים אלה אשוב לדון בהמשך. לעת-עתה, נדמה לי שמעניין יותר לבדוק מדוע היבטים אלה של החוויה הפלסטינית מוכרים במידה כה קטנה ומדוע הם זוכים לדיון כה מועט במערב. כאן נמצאים אנו נוכח כמה תכונות המיוחדות להתמודדות הציונית-פלסטינית.
אם, אכן, כפי שאמרתי, הייתה פלסטין זירת התמודדות בין הקיום הילידי לבין תרבות מתקדמת, אירופית-מערבית בעיקרה, הרי מובן מאליו שחלק נכבד של ההתמודדות זו התנהל מחוץ לפלסטין עצמה. לפני 1918, פלסטין הייתה מחוז באימפריה העות’מאנית. אחרי 1918, נכנסה פלסטין רשמית לאזור ההשפעה הבריטי. אשר למיעוט היהודי בפלסטין, לא היה לציונות אלא מעט ביחס אליהם. למרות העניין הרב שעוררה הצהרת בלפור בקרב יהדות העולם, היא לא זכתה להדים בקרב הקהילה היהודית בפלסטין. עובדה זו תאמה לא רק לרוח השקפתו של בלפור אלא גם לניסוחה, שאין צורך להיוועץ ב”תושבים הנוכחיים” – אפילו היו בין תושבים אלה גם יהודים. מאוחר יותר, במושב מועצת המלחמה העליונה שהכינה את ועידת השלום של פאריס, דיבר סילוואן לוי (מזרחן צרפתי מכובד – ציון המקצוע חשוב לטיעוניו של ספר זה) בשם המשלחת הציונית; הוא אמר ש”למרות חשיבותו המוסרית של המפעל הציוני, פלסטין ארץ קטנה וענייה שבה מתגוררים 600,000 תושבים ערביים, והיהודים [המהגרים] שרמת חייהם גבוהה יותר, עלולים לנשלם”. לדברי וייצמן, הביכו דברים אלה את הציונים משום, שכפי שהוא עצמו יאמר מאוחר יותר, “העולם ישפוט את המדינה היהודית [וכנראה גם את התנועה הציונית] על-פי יחסה לערבים”. הנה-כי-כן, העולם איפשר את הצלחתה של הציונות, וזו מצידה ראתה בעולם משענת וקהל מאזינים, ונקודת מבט זו מילאה תפקיד ממשי ונכבד במאבק על פלסטין.
יחסו הקשוח של בלפור לילידים לא היה נחלת הכלל, למרות שבשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים גם אנטי-אימפריאליסטים כג’ון הובסון, האמינו בקיומם של “גזעים כנועים” שדעתם אינה נחשבת. אף-על-פי-כן ידעו הציונים ואף הבריטים, שהילידים יופיעו איכשהו – ובאמרי יופיעו אני מתכוון לקצת יותר מנוכחות פיזית – ובהופעתם יבשרו לעולם את התנגדותם. מעיני הציונים והבריטים כאחד, לא נעלמה העובדה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במחקרו של ההיסטוריון הערבי ג’ורג’ אנטוניוס (ההתעוררות הערבית), שהתחייה הערבית תבהיר לערבים את הסתירה הבלתי-אפשרית בין תכניותיהם שלהם לעתידם ולעתיד הטריטוריה שלהם (הכוללת את פלסטין, כמובן), לבין תכניותיהם של בלפור, הציונים והצרפתים. יתר-על-כן, מרבית יהודי העולם, כאז כן עתה, לא היו בפלסטין אלא “בעולם”, כלומר בעולם האירופי-אמריקאי. המשימה, אפוא, הייתה להפוך את פלסטין למדינה יהודית מבלי לאפשר לעולם להתייחס ברצינות (ומאוחר יותר אף מבלי שיהיה מודע) למחאתם של הילידים. ההכחשה השטחית של הנוכחות הילידית הערבית הניכרת בפלסטין הייתה מלווה, כפי שהזכרתי לעיל, בהריסתה, חסימתה וכליאתה של נוכחות זו בפלסטין ובמועצות עולמיות וזה בנוסף ליכולתם של הציונים להפיץ את דעותיהם ואת המציאות שלהם מעבר לדעות ולמציאות של הערבים הפלסטיניים. פרויקט שלילי – הכחשה וחסימה – המחייב פרויקט חיובי שכנגד – הפצה.
בהפצה אינני מתכוון לסתם תעמולה, שלא הייתה מסוגלת – לו הסתמכה על שקרים בלבד אודות פלסטין – לאפשר לציונות לממש עצמה בישראל. מה שמעסיק אותי הרבה יותר הוא כוחו של תהליך ההפצה שהתמקד סביב ההתיישבות הציונות בפלסטין, הצלחותיה, מעלליה ומוסדותיה יוצאי הדופן; ממש כשם שהיום נעוץ עיקר כוחה של ההסברה הישראלית בהערצה עצמית ובתשבחות לרוח “החלוצית” הישראלית, שהאמריקאים במיוחד מזדהים עמה בקלות. היבט מהותי של כוח ההפצה היה דיכוי שיטתי של המציאות הערבית בפלסטין. מרבית הדיווחים על אודות הקיבוץ, למשל, לא מתייחסים לכך שעד לפני קום מדינת ישראל (וכמובן מאז קומה) לא התקבלו ערבים כחברים; שעבודה שכירה וזולה (של ערבים או של יהודים מזרחיים) חיונית לתפקודו של הקיבוץ, ושקיבוצים “סוציאליסטיים” הוקמו ומוקמים על אדמות שהופקעו מערבים. במקום לנסות להשיב מראש על האשמות שעלולות להישמע נגד המדיניות הציונית כלפי הילידים הערביים בפלסטין, בחרו דוברים ציוניים פשוט להתעלם מהם. כך, לדוגמה, הקיבוץ נראה כמוסד הגדל ומשגשג, פחות או יותר באופן ספונטאני, על אדמה לא מיושבת, שבה המציאו מהגרים יהודיים בעלי-תושייה את היחידה החברתית – שמכל שאר הבחינות אכן ראויה לציון – הקיבוץ.
וכך התפתחה פלסטין באמצעות כלים כמו עבודה עברית, שמטרתה, אליבא דעמוס אילון הייתה:
לכונן סקטור כלכלי נפרד ליהודים. אסור שעבודה ערבית “תנוצל” לבניין הארץ על-ידי בעלי-הון יהודים. היהודים מוכרחים לעשות הכול בעצמם. הערבים יוסיפו ליהנות בעקיפין מן השיפור הכלכלי ומן הצמיחה הכלכלית, בייחוד במסחר, אך מעתה ואילך חייבים היהודים להשתדל להיות חי-הנושא-את-עצמו. עליהם לעשות את כל העבודה הגופנית במו ידיהם, לרבות הקשה ביותר, הפחות משתלמת והמפרכת ביותר. זו הדרך היחידה להתחדשות העם. היא תשרת גם תכלית אחרת. אם לא יהיה “ניצול” של עבודה ערבית, לא ירצו הפועלים הערביים להתנגד “אובייקטיבית” לציונים… עקרון העבודה העברית התבסס בחלקו על אשליה דוקטרינרית; הוא היה מלא סתירות רוחניות. אך למעשה הולידה העבודה העברית מה שהסוציולוגיה מכנה “חברת נגד”: תת-תרבות המשוחררת מדרישות החברה הכללית, אינה מתקיימת כטפילה עליה ומעל לכל נהנית מאותה חסינות מפני “המציאות” – ותהיה זו תורכית, בריטית או ערבית – המתירה לחבריה להתמכר לחלומותיהם.
היתרון העיקרי והישיר שממנו נהנו הילידים היה אבדן ארצם – אולם טיעונו הכללי של אילון הוא טיעון מוצלח; עבודה עברית ושאר התחבולות הציוניות שנועדו להרחיק את הילידים מאדמתם, לא הותירו פתח לטענה שיש כאן ניצול אובייקטיבי. למונח “אובייקטיבי” ניתנת בהקשר זה המשמעות הישירה והאכזרית ביותר. פירושו (כאז כן עתה) שהציונות הכינה את הקרקע וניצחה במערכות המוקדמות ניצחון אובייקטיבי על אדמתה שלה ולא נגד מישהו, כש”מישהו” במקרה זה (ולהלן) הוא הלא-יהודי. יושם לב שאפילו אילון לא יכול היה לראות הבדל מוסרי בין ה”מציאות” הבריטית וה”מציאות” הערבית בפלסטין. לא עלה בדעתו שבזכות קיומה הרצוף, משך מאות בשנים, היה ועדיין יש לנוכחות הילידים בפלסטין תוקף מוסרי חזק מעבר לכל השוואה מזה של הכוח האימפריאליסטי האירופי. דבר זה לא תמיד עלה בדעתם של הציונים שמאז 1948 עשו כמיטב יכולתם לסלק, אובייקטיבית, את הערבים הפלסטינים. דעה אופיינית למה שהתרחש מצויה בהערתו של וייצמן ש”ניקוי השטח כאן היה בבחינת נס; כך גם היה פישוטה של המשימה הישראלית”.
ואכן, כך היו כל המהלכים לטובת הציונות, מהלכים בינלאומיים בעיקרם. המאבק הציוני התנהל רק בחלקו בפלסטין; מרבית הזמן לפני שנת 1948, ואף אחריה – ופעולתו של וייצמן עצמה היא העדות הטובה ביותר לכך – התנהל המאבק, גם נתמך ומומן, בבירות ארצות-המערב. מחד, המערב הפחית מערכה, או התעלם מהתנגדות הילידית לציונות; מאידך, טענו הציונים שבריטניה חוסמת בפניהם את הדרך לכניסה גוברת והולכת לפלסטין. בין 1922 ו-1947, הוצג המאבק לעיני העולם לא כמאבק בין ילידים למתיישבים, כפי שהפלסטינים היו רוצים לתאר, אלא כמאבק בין בריטניה לציונים. האירוניה שבהישג אפיסטמולוגי יוצא-דופן זה – ואני משתמש במונח הפילוסופי משום שאין מונח אחר המבטא די-הצורך את מחיקתם המוחלטת של כמיליון ילידים מן התודעה – מגיעה לשיאה אם נזכור שב-1948, ברגע שישראל הכריזה על עצמה כעל מדינה, היו בבעלותה החוקית מעט יותר משישה אחוזים משטחה של פלסטין, ואוכלוסייתה היהודית הייתה חלק בלבד מכלל האוכלוסייה בפלסטין. בגישה זו וכן בעבודה העברית יש עקביות כמעט מוחלטת: פנה לעולם כמדוכא ותאר את בריטניה (מעצמה קולוניאלית) כאויבך; התעלם מן הילדים ואל תזכיר אותם, כל עוד אינך נראה, אובייקטיבית, כמי שמנצל אותם ישירות.
חוד החנית בעשיית נפשות לציונות במערב ולגיוס תמיכה בה היו, מן הסתם, הקהילות היהודיות במערב. המערכה הציונית לכיבוש פלסטין הייתה ועודנה, במהותה פניה כה ספציפית, ועם זאת כה טעונה בהצדקות כלליות; עד שכל המתנגד לה מוצא את עצמו בעמדה בלתי-אפשרית של פסילה כוללת שאין לה סיכוי להתקבל על-ידי הכלל. זה היה המניע להביא את המערב הליברלי והמשכיל לצידה של הציונות. אביא כמה דוגמאות. הציונות, כפי שהרצל חזה אותה בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה, נועדה לשחרר את היהודים ולפתור את בעיית האנטישמיות במערב; להגשמת רעיון זה הלכה למעשה נבחרה פלסטין (אחרי שהצעות למקומות אחרים בדרום-אמריקה ובאפריקה המזרחית נבדקו ונפסלו). בנוסף לקשר הרוחני אל המקום המתבטא בברית בין אלוהים והיהודים, היה לפלסטין יתרון נוסף בהיותה מחוז מפגר באימפריה מפגרת עוד יותר. לכן, התרכזו מאמצי התועמלנים הציונים מלכתחילה בדרישתם לפלסטין בהצגתה הן כטריטוריה מפגרת ולא מיושבת ברובה, והן כמקום שבו יוכלו היהודים, בעלי הפריבילגיה ההיסטורית היחידה במינה, לבנות בה מולדת יהודית.
כך, התפרשה מיד כל התנגדות מערבית לרעיון כזה, כמעשה אנטישמי. לעומת זאת, פירוש התמיכה בה היה לעשות מספר דברים מעניינים ומקובלים ולא סתם להתעלם מחבורת ילידים לא מעניינת או לעקור אותם ממקום מושבם. היה זה שוב פתרון ספציפי לבעיה ספציפית, שהיו בו – כפי שנראה בהמשך – לא רק אידיאולוגיה של הרפתקה קולוניאלית קונסטרוקטיבית, אלא גם גישה מדעית מושמעת לפתרון חברתי חיובי לבעיה חברתית ואינטלקטואלית חיובית. יתר-על-כן, רעיון המדינה היהודית בפלסטין (או התנועה היהודית למענה) לבש הילה מופלאה של יוקרה מוסרית, בעיקר מאז עליית הפאשיזם באירופה. לפנינו עם שזוהה עוד מימי קדם עם ארץ-ישראל ועם היסטוריה רצופה של סבל, של גדלות מוסרית ואינטלקטואלית ומעל לכל, עם שהפיזור היה שם נרדף לו. פלסטין הייתה התשובה הספציפית, וכנראה הליברלית ביותר לסיפוק דרישותיו.
להתנגד לתוכנית זו פירושו היה, כפי שכבר ציינתי, להימצא בבידוד מוחלט במערב. הדבר נכון פחות או יותר גם היום. הציונות תמיד ביקשה פתרונות ספציפיים: עליה, בתי-חולים ומאוחר יותר, כלי-נשק להגנתה, כסף. פתרונות אלה מזמינים תמיכה, ואילו שלילתם פירושה שלילה עקרונית בלבד, שלילה כללית ומופשטת. אפילו בספרו המצוין של ג’ורג’ אנטוניוס מבוסס הטיעון על ההתעוררות הערבית (ולא על הקיום הפלסטיני), שלדברי המחבר, צריך להבינה במונחים של ערביזציה ואסלאמיזציה של כל המזרח הקרוב. כל בעלי הספקות, כאז כן עתה, בנושא הכיבושים הציוניים בפלסטין, נאלצו להתמודד עם ה”עובדה” שבגינה יש לתמוך, לדברם, בגוש ערבי ומוסלמי כללי, וגוש זה, ככל שיהא אמורפי, מופשט ושרוי באפלה, העניק חן והדר לדמותם של קומץ יהודים אירופים, המעצבים תרבות של נועם ואור בתוך הים המוסלמי השחור, הרחוק מאירופה מרחק רב. הציונים נהנו ממעמד שאיפשר להם לתת הסברים על פלסטין וכל הקיים בה במונחים שהמערב יכול היה להבין מבחינה ספציפית וכללית כאחד. ואילו הסירוב לקבל את הטיעון הציוני הותיר לפני בני-המערב אלטרנטיבה עלובה ביותר: להיות שוללים בעלמא, להיות אנטישמיים או אוהדי האסלאם והערבים, בכל אחד מהמקרים האלה, האלטרנטיבה לציונות, כפי שכבר אמרתי, כללית מדי או מחפירה מדי; בניגוד לכך, הציונות הציעה פתרון חלקי, ספציפי (או תשובה), לבעיה ספציפית. ככלות הכול מי היה יכול לומר מה רצו הערבים או האסלאם, מה היו ומה מטרתם? עצם הצגת שאלה כזו אפשר (כאז כן עתה, למרבית הצער) לטעון ש”הערבים” היו תרכובת של דברים לא-נעימים, אשר זכו לקבלת-פנים חרדה וצוננת כל-אימת שהוצגו לפני העולם, האמת היא ש”ערבים” תמיד היו מיוצגים ואף פעם לא יכלו לדבר בשם עצמם; עובדה זו, בנוסף להופעתם הפוליטית הגוברת יותר ויותר, משמשת, באופן פרדוכסאלי, סיבה לכך, שהם נתקלו בסירוב עקשני להעניק להם מקום הולם במציאות – למרות שהם יושבים על האדמה. היום, למשל, הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף) מוכר על-ידי למעלה ממאה מדינות, כמובן על-ידי כל הפלסטינים, כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, ואף-על-פי-כן אין ישראל או ארצות-הברית מודות בכד שאש”ף מייצג פלסטינים. להיפך, “קמפ דיוויד” העניק את זכות הייצוג של הפלסטינים לארה”ב, לישראל ולמצרים.
כדי לעשות את הציונות מצודדת-לב – כלומר להפוך אותה מוקד לאהדה אמיתית במובן העמוק ביותר של המילה – לא הסתפקו מנהיגיה בהתעלמות מן הערבי; כשהיה צורך להתייחס אליו, גרסו מנהיגי הציונות שהוא בר-דעת וניתן להבנה ולתמרון בדרכים מסוימות. לציונות ולמערב הייתה, ועוד שרירה וקיימת, שותפות לשונית ואידיאולוגית; בעוד שבכל הנוגע לערבי, הריהו מחוץ לשותפות זו. שותפות זו תלויה במידה רבה במסורת המערבית הממושכת והמיוחדת של עוינות כלפי האסלאם בפרט וכלפי המזרח בכלל. למסורת זו התייחסתי במקום אחר והייתי רוצה להפנות את קוראי למחקר שפרסמתי בנושא שקראתי לו “אוריינטליזם”, בכל הנוגע לפרטים ולתיאור היסטוריה ארוכה ועקבית, המגיעה בימינו לשיאה, למשל, כאשר בני הקבוצה האתנית היחידה שביחס אליהם מותרים במערב עלבונות גזעניים, ואלו אפילו זוכים לעידוד, הם הערבים. הערבים והאסלאם מסמלים שחיתות, תאוות-בצע, ניוון, זימה וטמטום בהתבטאות העממית והאקדמית כאחת. הציונות, כאבותיה האידיאולוגיים המערביים, ניזונה מייצוג קולקטיבי זה של הערבים והאסלאם. בחיבור זה מן הראוי לפרט כיצד ניזונה ממנו והיכן עמדה כאשר ניזונה ממנו, משום שבכך יש דוגמה מושלמת לכוח הטמון בתעמולה, במחקר המגמתי ובמידע האידיאולוגי, לעצב מדיניות, ולהיחשב ל”אמת אובייקטיבית”.
ראשית כל, הציונים נטלו על עצמם את המשימה, בהיותם חלקית עם “מזרחי” שהשתחרר מתכונות מזרחיות גרועות, להסביר למערב את הערבים המזרחיים, לתאר מיהם ומה הם, וזאת בלי שיניחו לערבים להופיע לצידם כשווים וכמי שקיימים בפלסטין. שיטה זו אפשרה לציונות להופיע כמעורבת במציאות הילידית במזרח-התיכון וכמתעלה עליה כאחד. קחו לדוגמה את המכתב המדהים בגילוייו שכתב וייצמן לבלפור ב-30 למאי 1918:
“בתחושה של אחריות עצומה מנסה אני לכתוב לך על המצב כאן ועל הבעיות העומדות לפני ועד הצירים… הערבים, שבסקירה שטחית הם פיקחים וקלי תפיסה, מעריצים דבר אחד, ודבר אחד בלבד – כוח והצלחה. נמצא, אף כי מוטעה לאמור שיוקרת בריטניה נפגעה מחמת הקיפאון הצבאי, ודאי שלא רבתה… השלטונות הבריטיים… [ש] מכירים את טבעם הבוגדני של הערבים, עליהם להשגיח בשבע עיניים שלא יקרה דבר שיוכל לתת לערבים יסוד, ולו הקטן ביותר, לטרוניות ולתלונות. לשון אחר, יש “לטפח” את הערבים לבל יתקעו סכין בגבו של הצבא. הערבי, בהיותו זריז לאבחן מצב כזה, מנסה להפיק ממנו את מירב התועלת. הוא זועק תכופות ככל שיוכל וסוחט הרבה ככל שיוכל. הזעקה הראשונה נשמעה עם פרסום הצהרתך. כל מיני פירושים משובשים ותפיסות מוטעות ניתנו להצהרה. האנגלים, אמרו, עומדים למסור את הערבים העניים לידי היהודים האמידים העומדים הכן בעורף צבאו של גנרל אלנבי, מוכנים לעוט כנץ על טרף תמים ולגרש את כולם מן הארץ… בראש הממשל אנו רואים פקידים אנגליים נאורים והגונים, אולם כל שאר מנגנון-המנהל נשאר בעינו וכל המשרות תפוסות על-ידי עובדים ערבים וסורים… אנו רואים את הפקידים האלה מושחתים, בלתי יעילים, מצטערים על אבדן הימים כשהבקשיש היה האמצעי היחיד לסידור עניינים שבמינהל… ככל שהשלטון האנגלי מנסה להיות הוגן יותר, כן נעשים הערבים שחצנים יותר. יש גם להתחשב בכך שהפקיד הערבי יודע את השפה, את אורחה ורבעה של הארץ [כצפוי, שהרי הוא בן הארץ שהינה ככלות הכול ערבית: שימו לב כיצד וייצמן מתאר את הערבי כבעל יתרון לא הוגן רק משום שהוא חי במקום], שהרי הוא “rove” ויש לו אפוא יתרון גדול על פני הפקיד האנגלי ההוגן ונקי הדעת, שאינו שולט בערמומיות ובחמקמקות של המוח המזרחי. כך האנגלים “מנוהלים” על ידי הערבים.
המינהל בצורתו זו עוין במפורש את היהודים… האנגלי שבראש העניינים נוהג בצדק ובהגינות, ובנסותו להסדיר את היחסים בין שני הפלגים הראשיים של האוכלוסייה [הערבים והיהודים: במילה “ראשיים” יש הגזמה לא מעטה, אולם וייצמן עושה זאת למרות הכול] הוא מדקדק כחוט השערה לשמור על האיזון. אולם מורה הדרך האחד במצב קשה זה הוא העיקרון הדמוקרטי המתחשב בכוח המספרי היחסי; והמספרים העצומים פועלים נגדנו משום שיש חמישה ערבים על כל יהודי… מצב העניינים בהווה היה נוטה בהכרח להקמת ארץ ישראל ערבית, אילו היה עם ערבי בארץ ישראל [כאן משתמש וייצמן להגדרת המונח “עם” בקריטריון שיצרה המאה התשע-עשרה במיוחד כדי להפקיע מהאפריקאים השחורים ומהאינדיאנים באמריקה הלטינית את הזכות להתנגד למתיישבים הלבנים שהיו “עמים”]. למעשה לא יביא לידי תוצאה זו משום שהפלאח מפגר לפחות ארבע מאות שנה אחרי הזמן והאפנדי [הנהנה העיקרי, אגב, מן השיטה הנוכחית] הוא לא ישר, חסר השכלה, רודף בצע ולא-פטריוטי, כשם שהוא לא יעיל”.
מגילויי הלב של וייצמן ניתן ללמוד הרבה. תחבולתו הרטורית העיקרית נשענת על הזדהותו עם בלפור כאירופי, המכיר בהבדלים שבין המחשבה המערבית והמחשבה המזרחית. מהבחנה זו נובעות מסקנות שונות. הערבים הם מזרחיים ולכן הם פחות אנושיים ופחותי-ערך מהאירופים והציונים; הם בוגדניים, קופאים על השמרים וכיוצא בזה. יותר מכל, לא מגיע להם להיות אדוני הארץ, אף אם יתרונם המספרי נראה כמקנה להם זכות זו. וייצמן חוזר פחות-או-יותר על טיעונו של ג’והן סטיוארט מיל בדבר ממשלה ייצוגית, טיעון שעל פיו נמנעה מן האינדיאנים זכות הממשל העצמי, משום ש”פיגרו” במאות שנים אחרי האנגלים. כך מזהה וייצמן את הציונות עם היבטיה המגונים ביותר של ההגמוניה של התרבות המערבית הלבנה וההגמוניה הגזענית, כשם שהוא מזהה את עצמו עם המידע והמומחיות השמורים בדרך כלל למזרחנים, למומחים בשאלות המזרח, לפקידי הלשכה הערבית וכן הלאה. הציוני מתמזג עם האירופי הלבן נגד המזרחי הכהה, שתביעתו הפוליטית העיקרית נראית בעלת תוקף כמותי בלבד (משקלו המספרי הגולמי) ולוקה באיכותה; ואילו הציוני – משום שהוא “מבין את המחשבה המזרחית לפני ולפנים” – הריהו גם מייצג את הערבי, מדבר בשמו ומסביר אותו לאירופי. הציוני והאירופי שותפים לאידיאלים של משחק הוגן, תרבות וקידמה, אידיאלים שהמזרחי לא יוכל להבין. כדברי וייצמן, המאבק בפלסטין מטרתו להוציא את השליטה על האדמה מידי הילידים; אולם מאבק זה הפך למכובד בזכות האידיאה, והאידיאה היא הכול.
שנית, הקונפליקט של הציונות עם הערבים בפלסטין ובאזור בכלל נתפס כהתרחבותו, התמצותו ואף קידומו (לטובת המערב) של הקונפליקט עתיק-היומין בין המערב והמזרח, אשר בא-כוחו הראשון היה האסלאם. זה לא היה רק עניין קולוניאלי אלא גם תרבותי. לתומכיה המערביים של הציונות, כבלפור, היה ברור, שיישובה של פלסטין צריך שיהיה מאומץ על-ידי מעצמות המערב עוד מראשית צעדיה של הציונות: הרצל השתמש ברעיון, וייצמן השתמש בו, כל מנהיגי ישראל השתמשו בו מאז. ישראל שימשה אמצעי לעצור ולהסיג אחורה את האסלאם – ומאוחר יותר את ברית-המועצות או הקומוניזם. ישראל והציונות היו מזוהות עם ליברליזם, עם חופש ודמוקרטיה, עם ידע ואור, עם מה ש”אנחנו” מבינים ונלחמים למענו. לעומת זאת, אויביה של הציונות היו הגרסה של המאה העשרים של רוח המזרח הזרה, של הרודנות, החושניות, הבורות ושאר צורות הפיגור. אם “הם” לא הבינו מה נשגב הוא המפעל הציוני הרי זה משום ש”הם” חסרים לחלוטין הזיקה אל ערכינו “שלנו”. לעובדה שלמוסלמי המפגר היו אורחות-חיים משלו מתוקף היותו בן-אנוש, או שהקשר שלו לאדמה היה חזק באותה מידה, ואף יותר בשל מאות השנים שישב עליה, מן הקשר של היהודי שנכסף לציון בעודו בגלות – לא נודעה חשיבות מרובה. חשיבות נודעה רק לאידיאלים האתנוצנטריים שהציונות אימצה לעצמה, הגורסים את עליונותו של האדם הלבן ואת זכותו על הארץ.

לרכישת הספר ומשלוח לחצו כאן (אתר הוצאת בשער)