בבוקר יום הגעתה של חִ’תאם, מתעוררת אחותה זֵינַבּ ומגלה שאביהן, עבד אל-רחמן נעלם. השתיים מגייסות את שתי אחיותיהן הנוספות ויוצאות יחדיו למסע חיפושים אחריו. בסופו של אותו מסע ייחשפו סודות משפחתיים וכל אחת מהמשתתפות במסע תמצא את עצמה בנקודה שונה מנקודת הפתיחה, שבה החל מסען המשותף. התסריט הזה נשמע מוכר? כבר צפינו בסיפור כזה?

סודות משפחתיים תמיד היוו כר פורה ליצירות שונות. גם היעלמות של דמויות וסרטי מסע וחיפוש, שלמעשה מהווים מסעות פנימיים ושבסופם גיבורים משתנים, אינם נושא חדש או לא מוכר. אז מה בכל זאת מייחד את הסרט “בנותיו של עבד אל-רחמן” (بنات عبد الرحمن)? מדוע סרטו של הבמאי הירדני זיד אבו חמדאן זכה לשבחים ועורר רעש כשיצא לאקרנים בשנת 2021?

נתחיל בהתחלה – אבו חמדאן מספר לנו סיפור שמתרחש בשכונת אל-אשרפיה במזרח עמאן. קצת קלישאתי, אבל גם בעמאן מתקיים פער בין המערב, העשיר והמודרני לבין המזרח, העני, המסורתי והשמרני. לעבד אל-רחמן יש ארבע בנות – זינב, אמאל, סמאח וח’תאם וכל אחת מהן שונה מרעותה: זינב, שלא התחתנה ונותרה בבית אביה על מנת לטפל בו לאחר מות האם; אמאל שחיה חיים דתיים לצד בעלה; סמאח, שנשואה לגבר עשיר ולכאורה “חיה את החלום”; וח’תאם, שנושאת עימה סוד לא ברור, שגם הוא קשור ליחסים עם גבר.

גם בלבושן מייצגות הארבע את מגוון הנשים בחברה: אמאל, לבושה בבגד דתי כבד בצבע שחור ומקפידה להתכסות ב-נִקַאבּ, כיסוי הפנים שמגלה רק את עיניה; זינב, לבושה בשמלה מסורתית קלילה יותר ואת ראשה מכסה ב-מנדיל או שאל; ח’תאם, שלבושה בסיסי ופשוט (מכנסיים, חולצה וסניקרס) ותלתליה ספק אסופים ספק מתפרעים; וסמאח האישה המשוחררת, שמקפידה ללבוש בגדים צמודים, לנעול נעלי עקב יוקרתיות, להתאפר בכבדות ומידיה, שציפורניהן עשויות בקפידה, לא משה סיגריה קבועה (שוב קלישאה – העישון כסמל לאישה החופשייה והמשוחררת). כמעט קשה להאמין שארבעתן יצאו מאותו בית.

רגע, מה זה השוביניזם הזאת? מה חשיבות המראה החיצוני? מדוע יש להסביר למי הן נשואות, אם בכלל? ולמה העומס בפרטים? בכן, זה הסיפור. או חלק מהסיפור.

אבו חמדאן הגיע על מנת לשחוט פרה קדושה ירדנית אחת אחרי רעותה, מבלי לחשוב פעמיים. כולן קשורות בדרך זאת או אחרת במסורתיות החמה והמגוננת, בחברה ובמשפחה. והנה מגיעים הספוילרים: סמאח, האישה המשוחררת והחזקה ש”חיה את החלום” חושדת לכל אורך הסרט כי בעלה בוגד בה ואכן היא צודקת; הוא בוגד בה עם… גבר; בעלה הוא הומוסקסואל, שניצל את עושרו כדי לשאת אישה ענייה וחלשה חברתית. רק אישה כזאת תוכל להסכים לחיי נישואים שהם כסות חברתית חיצונית לנטיות המיניות האמיתיות של הבעל. זינב, הבת הבכורה, היא הילדה הטובה שמטפלת באב המזדקן ולפרנסתה תופרת שמלות ובמיוחד שמלות לכלות. למרבה האירוניה היא עצמה וויתרה על חלומה להתחתן ולהקים משפחה ועל הדרך גם וויתרה על חלום נוסף – לפתח קריירה מוסיקלית. למען המשפחה היא דנה את עצמה לחיי בדידות בשכונה הענייה. ח’תאם, היא הבת שלמדה באוניברסיטה, ברחה מהבית לדבאי וחיה שם “חיי חטא”, מֻסַאכּנֶה (חיים במשותף עם גבר, על כל המשתמע מכך, ללא נישואין). אמאל, האישה הדתייה, חיה עם גבר אלים ומכה רק מכיוון שהוריה הכריחו אותה להינשא בגיל צעיר וסירבו לגבות אותה כשביקשה להתגרש ממנו. וכן, גם “האמא הטובה” חוטפת כאן. במילותיה של אמאל, מצבן של אחיותיה רק השתפר כשהאמא מתה, שכן כך הן ניצלו מנישואין כפויים וחיי אומללות.

 

עם התקדמות הסרט כל אחת מהאחיות בוחרת לקרוא תיגר על מצבן. כל אחת מהן בדרכה תצרח במהלך הסרט את השחרור. חלקן אף תעשינה זאת פיזית. אמאל מתעמתת עם בעלה כשהיא מגוננת על ביתה ומונעת ממנו להשיא אותה בגיל צעיר. באופן סמלי, ברגע העימות הפיזי בין השניים אפילו כיסוי הראש, שלא מש מראשה ולו לשנייה אחת, נופל ושערותיה נחשפות. זינב בוחרת לצרוח מול כל השכונה את האמת שכולם מסתירים, הכביסה המלוכלכת שכל בני השכונה מכירים, אך לא מעיזים להתמודד עימה ומעדיפים לחיות לצידה בעצימת עיניים, מהפחד הגדול “מה יגידו השכנים”. לקראת סוף הסרט כל דמות תשלים עם מי שהיא: אמאל תעשן סיגרייה בחופשיות, ללא פחד ומבלי להסתיר זאת. כבר הזכרנו את הקלישאה הזאת – הסיגריה כסמל לשחרור האישה, אבל אבו חמדאן מאפשר לאמאל לרסק גם אותה; אמאל תכבה את הסיגריה ומיד לאחר מכן תשמיד את קופסת הסיגריות. היא לא צריכה את סמל החרות הזאת – אישה שמרשה לעצמה לעשן מבלי להסתיר זאת – היא חופשיה בעצמה. זינב תחזור לפרוט על העוד, לאחר שתעיף את כל פיסות הבד ששמרה מהשמלות שתפרה, ח’תאם תחייך בחופשיות לצידו של הגבר שבה לבקש את ידהּ רשמית וסמאח תרשה לעצמה להתרכך ולחזור לחיק אחיותיה.

אז מה היה לנו כאן? אמא רעה, אבא שנעלם (ואולי בכלל לא תפקד כאבא), גברים מכים, נשים מעשנות, מין לפני החתונה (או ללא כוונות חתונה), הומוסקסואליות, כיסוי ראש שנופל וקול נשי שצורח את שחרורו. מהעומס הזה הבמאי בוחר לשחרר אותו במעין סוף טוב: ארבע האחיות מוצאות את האבא, רגע אחרי שעלו לקבר האם, במחווה שיכולה להתפרש כניסיון להתפייס עימה או להשלים עם מי שהיא הייתה. אפילו הפנס בכניסה לבית, שלכל אורך הסרט כמעט לא עבד, מאיר סוף-סוף. מדוע רק “מעין סוף טוב”? כי בסיומו של הסרט תישאר השאלה – ומה יקרה ביום המחרת? זינב תוכל להמשיך ולהסתובב בשכונה, לאחר שהטיחה בפני כולם את האמת? אמאל תתגרש מבעלה המכה ותשמור על ביתה מגורל דומה לשלה? סמאח תוותר על חיי הרווחה לצד בעלה הבוגד? לכל הפחות ברור לנו כי האחיות תישארנה מחוזקות מתמיד ביחד, בדרך כזאת או אחרת.

ייחודו של הסרט מתבטא בראשוניותו — זוהי הפעם הראשונה שתכנים כאלה עולים מצד במאי ירדני ולא מיובאים מבחוץ. הביקורות הקשות שהוא ספג על שחיטת הפרות הנ”ל מעידות על כך.

 

ובפינת  הקרתנות הישראלית: איפה אנחנו בסיפור? ובכן, יש לנו נציגות בסרט; את תפקיד סמאח מגלמת השחקנית הישראלית חנאן חִלו (כן, גם היא שיחקה בפאודה). ואי אפשר בלי קצת סכסוך, חרמות וענייני נורמליזציה – במצרים לא אפשרו לחנאן חלו, אזרחית ישראל, לקחת חלק בהשקת הסרט בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי המצרי. בנוסף ולצערנו, הסיכוי לראות את הסרט באופן חוקי ורשמי בישראל, לא גדול. הוא הוצג בעבר בחיפה פעם אחת וקשה להאמין שהוא יוצג שוב. את הצרחה של בנות עבד אל-רחמן לא ישמעו כאן, גם אם היא מגיעה מקרוב מאד. בינתיים נאלץ להסתפק בקדימון של הסרט 

  https://www.youtube.com/watch?v=qm77k3yI0vk&pp=ygUm2KjZhtin2Kog2LnYqNiv2KfZhNix2K3ZhdmGINiq2LHZitmE2LE%3D