מאת שלומי דסקל

תכניות בישול הפכו להיות חלק אינטגרלי מחיינו הטלוויזיוניים, ולפיכך, אין זה פלא שגם תאגיד השידור בחר לשבץ תכנית אוכל בערוץ הטלוויזיה בשפה הערבית, “המנה של סלים“, בהנחיית האומן סלים דאו.

“[זאת] איננה תכנית בישול אלא טיול במנות הערביות האותנטיות המפורסמות ביותר והטעימות ביותר שלנו” מצהיר אתר האינטרנט של התכנית ואכן לא מדובר בתכנית בישול גרידא או תכנית שמטרתה להכיר לישראלים את המטבח הערבי “האותנטי”. זאת תכנית שבה האוכל הוא לכאורה השחקן הראשי, אך למעשה במרכזה עומדת החברה הערבית בישראל, ודאו מאפשר לנו להתבונן בה מנקודה קצת שונה. פעמים נראים בפרקי הסדרה המראות המקובלים בישובים ערביים: רחובות ללא מדרכות, גיבוב של בתים ללא סדר, בתים בשלבים שונים של בנייה, ועדיין זאת איננה המנה העיקרית, אם ניסחף לקלישאות שמלוות דיון בתכניות האוכל; הדיון הוא על הקיים ולא על הנעדר.

הגבולות הגיאוגרפיים והסוציולוגיים של החברה הערבית

בכל פרק מ-12 פרקי הסדרה הגיע דאו ליישוב ערבי בישראל , ביקר בבתי תושביו, בישל איתם ושמע פרטים על היישוב. המסגרת הגיאו-פוליטית בסדרה הייתה ברורה – מדובר בישובים בשטח מדינת ישראל, ללא ירושלים או רמת הגולן. גם המסגרת הסוציולוגית-אנתרופולוגית הייתה ברורה – בסדרה נראו מוסלמים, נוצרים, צ’רקסים, דרוזים ובדואים. בעידן של פוליטיקת זהויות והדגשת המבדיל דאו הביע עמדה הפוכה, כשהגדיר מיהי החברה הערבית לטעמו. הוא הקפיד לדבר על דו-קיום, אבל מבחינתו זהו דו-קיום בין העדות הלא-יהודיות; לרוב נוצרים ומוסלמים (כולל הקלישאות הקלאסיות המתרפקות על העבר, שבו הילדים ביישובים המעורבים לא ידעו מי נוצרי ומי מוסלמי).

הזכרונות מול ההווה

הסדרה התנהלה כסיפור ארוך, שתחילתו במקום הולדתו של דאו, היישוב בִּענה, וסופו במקום מגוריו הנוכחי, חיפה. את הביקור בכור מחצבתו הוא פתח במילים: “זיכרונותיך יהפכו להיות [מי ש]אתה ואתה [תהפוך להיות] זיכרונותיך. זיכרונותיך [הם] ביתך ומשפחתך. זיכרונותך [הם] מולדתך.” ברקע הדברים נשמעה מוסיקת כינורות מתאימה, אולם היא נשברה מהר מאד לצלילי רמקול מאולתר על מכונית, שמכריז על מבצע – 4 ק”ג פרגית ב-100 ₪. בשיח הערבי המקומי הדיון על זיכרונות העבר זולג פעמים רבות לשנות הארבעים והחמישים, קרי, הקמת מדינת ישראל והנכבה. דאו מראה כי הזכרונות יכולים להיות גם המכונית שמכריזה על מבצעי מכירת פרגיות. במיוחד בלט לאוזן הניגוד בין הטקסט בערבית הצחה והפרוזאית לבין הכרוז שהציע את מרכולתו במשפטים משולבים ערבית ועברית. בהמשך אותו פרק נקרה בדרכו אוטו-גלידה שלצד זכרונות העבר המתוקים נשא גם את השם העברי למהדרין “הלימון המגניב” (ובמאמץ קל ניתן לראות גם את השם הערבי – אל-לימון אל-עַ’רִיב – “הלימון המוזר”, וחייבים להודות שבעברית השם נשמע מושך יותר).

אם פרק הפתיחה היה שיר הלל לעבר, פרק הסיום היה מבט ספק אופטימי ספק לא ברור להווה ולעתיד. בפרק הראשון הוא דיבר על הזיכרונות כמולדת, בפרק האחרון הוא הציג את המולדת, בִּענה, שבביתו, בדמות גינת צמחים וירקות מבּענה. דקות הסיום של הפרק היו עמוסות באלגוריות, החל בזוג שהחליט להתחתן, וכלה בביתו של דאו, הזמרת מיְסַאא’ דאו, שביצעה את שירה “קומי“. בין היתר מופיעות בו השורות “העולם מסתובב סביבך/חייך בידייך/ קומי, הגיע זמנך להתקומם/הרימי את ראשך גבוה/ לא חשוב מה אומרים לך/לא חשוב מה אומרים עליך/את חזקה מהמילים”. אם את פרק הפתיחה דאו סים במבט צופה אל פני המרחבים הנוכחיים, דקות הסיום הוקדשו למבט אל העתיד.

 

המיעוטים בחברה הערבית

בניסיון להציג את האוכל המקומי הופיעו כתוצר לוואי המתחים הפנימיים שבתוך החברה הערבית בישראל. בפרק על הבישול הבדואי ניסה דאו להדגיש עד כמה האוכל הדרומי דומה לצפוני, וההבדל הוא לכל היותר שמות המאכלים. הפרק עצמו נחתם בריקוד משותף, ה”דַחִיֶה” (دحيّة) תוך ציון כיצד צעדי הריקוד הצפוניים משתלבים בצעדים הריקוד הבדואיים. בשני המקרים ניסיונו להעצים את ההשתלבות דווקא מדגיש עד כמה הם לא משתלבים בשגרה.

המיעוט שזוכה לתשומת לב רבה הינו המיעוט הנוצרי, כשלצד האוכל הדגש המרכזי הוא עד כמה מבחינה לאומית הנוצרים הם חלק מהקהילה הערבית בישראל: בעכו הוא שר עם הבשלנית שיר עממי: “עכו ערבית; מוסלמים ונוצרים” (עכּא ערבּיֶה – אסלאם ומַסִיחִיֶה); בביקור בנצרת מוצג מודל של כפר נוצרי מימי ישו, מקום שמזכיר לדאו את ילדותו בכפר הפלסטיני “של פעם”. לכאורה טמון כאן מסר פוליטי – הכפר הפלסטיני הוא כפרו של ישו. ברם, באותה מידה ניתן למצוא כאן סאב-טקסט אחר: מאז ימי ישו ועד לשנות החמישים לא חל שינוי גדול ביישובים הכפריים. מעניין לשים לב שכל הביקורים ביישובים הנוצריים מעליא, אעבלין ונצרת הסתיימו בריקוד דבּכּה פלסטיני מסורתי. בנצרת אף בלט החיבור בין הלאומי לדתי כשמעל הרוקדים התנוסס הצלב של כנסיית הבשורה.

הלאומיות המקומית והרצינות בצד

ככלל, התבטאויות פוליטיות מובהקות כמעט ולא נאמרו בסדרה. למיטב זכרוני אפילו מילת ה-N שלנו (נכבה) לא אוזכרה פעם אחת, ומילת ה-F שלנו (פלסטין) הופיעה פעמים בודדות בלבד . עם זאת, סאב-טקסט פוליטי ליווה את הסדרה כמעט בכל פרק מפרקיה. בפרק על האוכל בחיפה טען השף סטפן שחאדה כי אין מטבח חיפאי (ערבי) אולם הוא מנסה לבנות זהות מקומית לאוכל שלו על בסיס האוכל האזורי. במילים אחרות, אנחנו מנסים ליצור ייחוד לעצמנו, על סמך סביבתנו.

הפרק השמיני על היישוב ראמה היה ללא ספק הפרק הפוליטי ביותר בסדרה. דמותו של בן המקום, המשורר הפלסטיני סמיח אל-קאסם, ליוותה את הפרק מתחילתו ועד סופו. הבחירה דווקא בסמיח אל-קאסם, ולא במשורר פלסטיני אחר בן הצפון – מחמוד דרויש, נועדה גם היא, לטעמי, להעצים את החברה הערבית המקומית; בניגוד לדרויש שעזב את הארץ, סמיח אל-קאסם נשאר, וזה המסר שמוצג בצורה גלויה בפרק – מורשתו וצוואתו של סמיח אל-קאסם הייתה לא לעזוב את ראמה. קרי, לא לעזוב את המולדת. בפרק זה התקרב דאו קרוב ככל האפשר לנכבּה; השף חביב דאוד הזכיר אגב אורחא כי הוריו מקורם מהיישוב איקרית. לכאורה, מתבקש לפתוח כאן בדיון נכּבּאי, על אחד מסמליה המוכרים ביותר – היישובים איקרית וברעם, אבל דאו התחמק באלגנטיות מהמתבקש והפטיר משפט על יופיו של המקום. במילים אחרות, הוא מסרב “לשחק את המשחק”, אבל גם בסירובו הוא מצליח להעביר את המסר, שכן לצופה הערבי מילת הקוד “איקרית” ברורה.

בכך ניכרת יחודו של דאו ביכולתו להשאיר את הרצינות בצד דווקא ברגעים הכבדים. ראינו זאת בפתיחת הסדרה בבּענה, אבל הטכניקה הזאת ניכרה גם בפרק השמיני, שהגיע בסיומו לשירי געגועים לעבר ולסמיח אל-קאסם, לצד הבטחה לעתיד טוב יותר. את הפרק הפוליטי ביותר הוא בחר לסיים בהשתטות, תוך ריקוד סירטקי כשהוא לכאורה נע על המשרעת שבין מבושם קלות לשיכור כלוט.

איפה ישראל בסיפור?

באופן פרדוקסלי, בסדרה הזאת מדינת ישראל מתפקדת כנפקד-נוכח. היא קיימת לכל היותר ברקע; בשלטי חנויות, בשמות רחובות, בעברית שמדי פעם בורחת לדוברים (למגינת ליבו של דאו) ואפילו בביטויים עבריים שגלשו לערבית, כמו “מה המצב?” (شو الوضع), שדאו “חוטא” בו. אולי בדומה לנפקדים-נוכחים המקוריים, ישראל, גם אם ירצו בחברה הערבית להתעלם ממנה, נוכחת. רגע מעניין נרשם בביקור בביתה של אחת הבשלניות העכואיות: בדרך לדירתה המצלמה קולטת את שם הרחוב “גיבורי סיני” ובהמשך את תיבות הדואר בבניין, שנושאות שמות עבריים (כרמלי) לצד שמות ערביים (אבו חאמד, עבאס) ושמות שיכולים להיות דו-לאומיים (אלחנטי, ספיה, משארקי). אפילו מחזותה החיצונית של הבשלנית עצמה לא ברור לאיזה משני הלאומים היא משתייכת.

לכאורה סלים דאו יצר סדרה על אוכל בערוץ הממלכתי של המדינה. למעשה, דאו יצר מסמך פוליטי חכם, מאתגר ומעורר מחשבה. במיומנות רבה ובסיוע עריכה חכמה וצילום יפה הוא הצליח להעביר לנו סיפור פוליטי מורכב, בכסות של דיון על אוכל. דאו מוכיח כי לא חייבים לומר את המובן מאליו כדי להציג אמירה פוליטית. אין צורך להאכיל את הצופה בכפית; אפשר לרמוז לו, לקרוץ לו והמסר יועבר.