בספטמבר 2000, בסמוך לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, נשאל אחד מבכירי הרשות הפלסטינית בראיון טלויזיוני כיצד יתכן כי הרחובות “בוערים” ומלאי מפגינים ואילו הרשות ואנשיה יושבים מנגד ואינם עושים דבר.
על כך ענה אותו בכיר: “אִלִי בִּיערֶף בִּיערֶף, וּאלִי מַא בִּיערֶף בִּיקוּל כַּפֶת עַדַס”
למה התכוון?
“אִלִי בִּיערֶף בִּיערֶף, וּאלִי מַא בִּיערֶף בִּיקוּל כַּפֶת עַדַס”
האגדה מספרת כי בכפר מן הכפרים, בבית קטן אחד, חי בחור צעיר עם אשתו. כל יום היה יוצא בחורנו לעבודה וחוזר הביתה מאוחר.
באחד הימים, סיים את עבודתו מוקדם מהרגיל ושב לביתו. פתח את הדלת, והנה אשתו בזרועות גבר זר. קם בזריזות הזר, לבש את מכנסיו, קפץ מהחלון והחל לרוץ. התעשת בחורנו הנבגד והנזעם והחל לרדוף אחריו.
בדרך מנוסתו, בעודו רץ בשדות הכפר, הבחין הזר בערימת עדשים על האדמה. לקח חופן עדשים מהערימה והמשיך לברוח – ובחורנו דולק אחריו.
כשהגיע הזר למרכז הכפר ההומה אדם, החל בחורנו לצעוק אל שכניו תושבי הכפר: “תפסו אותו!” “תפסו את האיש הזה!”
תושבי הכפר שמעו את שכנם, מיהרו לתפוס את הזר הנמלט ושאלו אותו: “מה עשית? מדוע רודף אחריך שכננו?” ענה להם: “ואללה איני יודע, בסך הכל לקחתי מהשדה חופן עדשים כדי להביאה לילדי הרעבים, המסכנים, שימים רבים לא בא אוכל אל פיהם. זו כל אשמתי…”
באותו הרגע הגיע בחורנו אל החבורה האוחזת בגבר הזר. פנו אליו שכניו תושבי הכפר בתוכחה: “עבור חופן עדשים שלקח ממך אתה רודף אחר המסכן הזה? שילדיו רעבים? האינך ירא את אללה? בוש והכלם לך!”
ענה להם בחורנו: “אִלִי בִּיערֶף בִּיערֶף, וּאלִי מַא בִּיערֶף בִּיקוּל כַּפֶת עַדַס” (מי שיודע – יודע, ומי שלא יודע – אומר חופן עדשים”.
רוצה לומר: את האמת איני יכול לספר לכם (כי היא מביכה ותמיט עלי קלון, או לחילופין כי היא סוד שמור שאין לגלותו). מי שיודע את האמת – יודע, ומי שאינו יודע – אומר דברי הבל שאינם קשורים לעניין.
