מאת שלומי דסקל
רבים מהנרשמים ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטאות השונות עושים זאת מכיוון שהם מתעניינים במזרח התיכון בן זמננו. מושגים כמו חמאס, הג’האד האסלאמי, סוריה, איראן או לחילופין חלומות על הנפט והעסקים במדינות המפרץ מציתים את הדמיון וההתלהבות של הסטודנט הצעיר. ה-“כאן” וה-“עכשיו” הנחו גם אותי כשהתחלתי את לימודי האקדמיים. אחד הקורסים הבסיסיים והראשוניים שנדרשתי ללמוד עסק במושגי יסוד באסלאם, וכך פגשתי את פרופסור אורי רובין, מורה הקורס.
פרופ’ רובין היה נכנס לכיתה, מתיישב (את רוב שיעוריו והרצאותיו הוא העביר בישיבה ולכך אתייחס בהמשך) שולף מתיקו את הדפים, את הקוראן ומתחיל ללמד. בקולו השקט ובשלווה סטואית הוא שלט בכיתה ואט-אט הוביל אותנו אל מרחבי ימי ראשית האסלאם. ממושגי יסוד באסלאם המשכנו מיוזמתנו ללמוד איתו קורסים על פרשנות הקוראן ונקודות ציון בחייו של הנביא מחמד. במילים אחרות, הכאן והעכשיו נשכחו ואת מקומם תפס חצי האי ערב המאה השביעית לספירה.
תמיד שאלנו את עצמנו האם הוא אוהב סטודנטים, או אוהב ללמד. לא פעם תהינו האם ההוראה היא מבחינתו חובה בלתי נעימה, שמפריע לו לעסוק בדבר האמיתי – המחקר. הוא מעולם לא התחנף לתלמידיו, לא “הסתחבק” איתם במסדרנות ושמר על חזות עניינית קורקטית בקשר איתנו. שיעוריו לוו בציניות דוקרת, ציניות קיסטריאנית קראנו לכך, על שם מורו פרופ’ מאיר קיסטר. אפשר להניח שעמוק בפנים הוא אהב ללמד. הציניות שלו, שלעיתים פורשה כזלזול, הייתה לא פעם הדרך שלו לאתגר אותנו, הסטודנטים. שכן הוא העריך ידע ואפילו דאג להעביר לנו את הרעיון הזה בדרך-לא-דרך, כשהפגנו ידע בתחומי התעניינותו מעבר למסגרת שנדרשה בשיעוריו.
מפעלו המונומנטאלי היה תרגום הקוראן לעברית, ספר שיצא לאור לראשונה בשנת 2005 ובתרגום מחודש בשנת 2019. לגרסא האחרונה הוא הוסיף את המשפט: “דבר הקול האלוהי אל מוחמד השליח”. זהו משפט מפתח שאפיין את תרגומו – התבוננות בקוראן לא מנקודת מבט של חוקר יהודי במדינת ישראל במאה העשרים ואחת אלא מנקודת מבטו של מאמין מוסלמי בן התקופה ההיא (או תקופות מאוחרות יותר). זאת הייתה גם דרכו בהוראה וממנה למדנו לא להסתכל על האסלאם מנקודת מבטנו אלא מנקודת המבט של מאמיניה. אולי יותר מכל תעיד על כך כותרת ספרו the eye of the beholder עינו של המתבונן, כותרת שמקורו בפתגם האנגלי “היופי הוא בעיני המתבונן” (beauty is in the eye of the beholder). והוא, כמתבונן מבחוץ, ראה את היופי שבמקורות האסלאמיים, ויותר מכך היה לו חשוב שגם אנו נראה את היופי הזה. בקורס אחר, כשניסינו להתמודד עם פסוקי קוראן לא ברורים, הוא “נזף” בנו בדרכו הפואטית והמיוחדת: זוהי שירה, עליכם לבחון את הפסוקים הללו כשירה. ואכן בפעמים הלא-רבות שהוא קם מכסאו בשיעורים הוא היה נדמה לנו כמשורר שמקריא בפנינו שיר.
ב-כ’ בחשוון, 26 באוקטובר, הלך פרופסור אורי רובין לעולמו. הספרים שהותיר אחריו ובפרט תרגום הקוראן לערבית מהווים אנדרטה ראויה לזִכרו.