פַרַג’ סלימאן ומַג’ד כּיַאל עשו זאת שוב.

ארבעה חודשים אחרי שהעלו לרשת בהפתעה ובבת אחת את האלבום “טובה יותר מברלין” חזרו השניים על המהלך ובסוף חודש אפריל הם הוציאו לאור את אלבומם “פַהִים“. הפעם מדובר בסוגה מוסיקלית שונה, שפונה לקהל יעד אחר, ילדים. אין מדובר בניסיון ראשון בתחום; כבר לפני 4 שנים הם שיתפו פעולה באלבום של האומנית והמטפלת במוסיקה ,רנין חנא, “ליבי יער” (قلبي غابة), שגם שרה את כל שירי האלבום (כיאל כתב את המילים וסלימאן הלחין וניגן). את הפרויקט, “ליבי יער”, יזמה חנא וגם אם הוא הורכב משירי ילדים מתקתקים ויפים, ביסודו מדובר היה בפרויקט דידקטי שתכליתו להעצים את הילד ועולמו.

הפרויקט החדש, “פהים”, הוא ברורו קליל יותר ופחות דידקטי. גם הפעם כיאל היה אמון על המילים וסלימאן על המוסיקה, אבל בפינת המבצעים חיכתה הפתעה; הזמרים היו שני ילדים, פהים אבו אל-חלו, בן התשע, בן אחותו של סלימאן, שעל שמו גם נקרא כל האלבום, וחַלַא קסיס בת האחת עשרה. קולם של השניים ניצב במרכז האלבום, לצד שני מאפיינים בולטים באלבומיו האחרונים של פרג’ סלימאן – שירה בלהג הפלסטיני הצפוני ומלודיות הפסנתר המקסימות והמוכרות של סלימאן, ששירתם של השניים משתלבת בהם בצורה מופלאה. בהקשר זה יש לציין כי סלימאן סיפר שהוא לא התכוון לכתוב מוסיקה לילדים, אלא מוסיקה. נקודה. בנוסף, הוא לא ניסה לעצב את שירתם של פהים וחלא אלא מה ש”תפס אותם” נכנס לאלבום. כאן אולי טמון הבאג הקטן של היצירה – לא מדובר בשירים ולחנים שיכבשו את האוזן בשמיעה ראשונה.

כפי שצויין, את הטקסטים כתב הסופר הצעיר מג’ד כיאל, שמבוגר בכעשרים שנה משני הזמרים, אבל ניכר בכל שמונת השירים שבאלבום כי הם נכתבו מנקודת מבטו של ילד. לדוגמא השיר “אני לא רוצה לישון” (بدّيش أنام) שבו הילד מסביר מדוע הוא לא רוצה ללכת לישון אלא להמשיך לשחק; שיר על חלומות הילדות של כולנו, כמו גידול כלב; ושיר על המתח שבין רצון ההורה באוכל בריא ורצון הילד בעוד ועוד ממתקים ומתוקים. כיאל, שהוא גם פעיל פוליטי מנסה דרך התכנים גם להעביר מסרים חברתיים-פוליטיים. לדוגמא, ב”אופניים” שרה חלא שיר תמים ומתקתק על רכיבה על אופניים, שמתחילה ביציאה מהבית ומסתיימת בהקפת העולם. ברם מתחבאות כאן שתי אמירות חברתיות חשובות – הראשונה, מתן לגיטימציה לילדה לרכוב על אופניים, פעולה לא מובנת מאליה. בחברה הערבית, כבכל חברה שמרנית, יש סימן שאלה גדול האם מותר לילדות כלל לרכוב על אופניים. השנייה, גם היא קריאת תיגר על החברה השמרנית, שכן כיאל מבקש מהילדים בכלל ומהבנות בפרט, לצאת מהמרחב המוכר – הבית, הרחוב, השכונה ואפילו העיר – ולהיחשף לעולם הגדול, על כל הקשים שממתינים שם בחוץ (כמו לנפח לבד את הגלגל ולתקן פנצ’רים). במקביל מופיעים שירים שמציגים שאלות מהותיות מעולמה של פילוסופיית החינוך, על המתח שבין הסקרנות של הילדים לבין הנורמות החברתיות. למשל, בשיר “שיעור שמש” (درس شمس) תוהה חַלַא מדוע ללמוד שיעורי טבע בכיתה ולא בטבע, האם לא עדיף למכור בחנות של הדוד וכך ללמוד חשבון והאם קריאת ספר עם אמא לא יכולה להיות תחליף לשיעור ערבית? בשיר “הזר” (الغريب) מציג פהים את הדילמה שבין הצורך להיזהר מאנשים זרים, לבין הסקרנות הטבעית של הילדים להכיר את הזרים. לצד כל אלה הוקדשה גם פינה לשיר שטותניקי “הכל רגיל” (كل شي عادي) על ארנב שלא רוצה לקפוץ, חילזון מהיר, נמלה עצלנית, הצב שלא רוצה להיות בבית ו.. הבנתם את הפרינציפ. למי שמכיר, הסגנון מזכיר במעט את שירי דתיה בן דור.

בסיכומו של דבר מדובר באלבום שירים מהנה, שמתייחס לילדים בכבוד. רוב הסיכויים שהם לא יהפכו לשירים קאנוניים, אבל הם חמודים, שובי לב ונושאי מסר.