מאת שלומי דסקל

חובבי הטריוויה מסמנים את שנת 1896 כשנה חשובה בתולדות הקולנוע באזורנו; בשנה זו הגיע לכאן צלם מטעם האחים לומייר, חלוצי אמנות הקולנוע מצרפת, על מנת להנציח את מראות ארץ הקודש. גורמים בתנועה הציונית הבינו את חשיבות הקולנוע והתיעוד הקולנועי ומספר שנים לאחר מכן ניסו לקדם פרויקט צילום, ככל הנראה למטרות תעמולה או גיוס כספים. רק בשנת 1911 צלח הדבר בידם וכך הופק “הסרט הראשון של פלשתינה”. מאז ועד היום הקולנוע מלווה את התנועה הציונית ומדינת ישראל. אפילו יום העצמאות הישראלי מתחבר מיידית לסרטי הפולחן “גבעת חלפון”, “מבצע סבתא”, “הלהקה” וכיו”ב.

נשאלת השאלה מה מעמד הקולנוע בצד הערבי-פלסטיני? האם גם התנועה הלאומית הפלסטינית פיתחה קולנוע תיעודי או עלילתי בהיקפים כאלה? את התשובה לשאלות הללו ניתן למצוא בספרם המעולה של נורית גרץ וג’ורג’ ח’לייפי “נוף בערפל” (עם עובד/האוניברסיטה הפתוחה/ספריית אפיקים, 2006). השניים מסבירים במחקרם כי בחברה הערבית-פלסטינית לא זכתה אמנות הקולנוע להתקבל בזרועות פתוחות, בניגוד לאמנות מערבית אחרת דוגמת התיאטרון. ההנהגה הערבית המקומית בימים שלפני 1948 לא ייחסה חשיבות מרובה לקולנוע, וההערכה בקרב החוקרים בתחום היא כי גם אם היו סרטים עצמאיים שנוצרו לפני 48′, הם אבדו או נקברו אי שם בארכיונים. אמנות הקולנוע זכתה למעט עדנה עם ההתעוררות הלאומית לאחר המלחמה, ולצד פעילותם האלימה הקדישו הארגונים הפלסטיניים מקום ליצירת קולנוע, בעיקר לצרכים תעמולתיים. עם מעבר אש”ף ללבנון בשנות ה-70′ אף הוקם בבירות ארכיון סרטים פלסטיני, אך על רקע מלחמת האזרחים בלבנון ונטישת אש”ף את המדינה, לא ברור מה עלה בגורלו.

לאחרונה נעשים באזורנו ניסיונות לתעד את הקולנוע הפלסטיני, ואחד המעניינים שבהם מתרחש בימים אלה דווקא ברצועת עזה. שני אחים, מחמד ואסמאעיל ג’חג’וח, מנסים להיכנס לוואקום שקיים, לתעד את הקולנוע הפלסטיני ולהכיר אותו לציבור. במלאכת התיעוד שואפים האחים ג’חג’וח להעצים את הזהות הפלסטינית ולהוכיח כי הקולנוע היה חלק מהחברה הפלסטינית עוד לפני 48′, תוך הגברת המודעות לקיומו של קולנוע פלסטיני. השניים מאמינים כי לקולנוע יש חשיבות מרובה בתהליך עיצוב הזיכרון, ולראייה הם מביאים את פעולות ישראל בזירה הקולנועית. לטענתם, ישראל מנצלת את הקולנוע כדי לפגוע בבעיה הפלסטינית, שכן בזכות פעילותה בזירה הקולנועית העולם התוודע לסכסוך רק מנקודת המבט הישראלית.

כדי להגשים את חזונם ייסדו השניים בסוף שנת 2016 את ערוץ היו-טיוב “ג’חג’וח סינמא“, ואליו העלו סרטונים קצרים שהם הפיקו. מחמד ג’חג’וח, הפנים של הפרויקט ובמאי סרטים בהכשרתו, הציג בכל אחד מהסרטונים נושא כלשהו שנוגע לקולנוע הפלסטיני. למשל,  פרק הבכורה שילב את אהבתם לקולנוע עם הלוקאל-פטריוטיות העזתית והוקדש לסרטו של האני אבו אסעד “יא טיר אל-טאיר”, על האייקון התרבותי הגדול ביותר שיצא מעזה, זוכה תחרות השירים ערב-איידול לשנת 2013, מחמד עסאף; פרק אחר הוקדש לנושא לא מוכר – הנשים הפלסטיניות בזירת הקולנוע הכלל-ערבית. בפרק הוסבר כי רובן בחרו לוותר על הדיבור בלהג הפלסטיני, וכתוצאה מכך זהותן הלאומית לא הייתה גלויה, ולא רבים יודעים על מוצאן; פרק נוסף הוקדש לבן העיר עזה, רשיד אל-משהראוי, מי שמקובל לראותו כבמאי הפלסטיני הראשון. פעילות האחים ג’חג’וח לא נעצרה רק ביו-טיוב: בקיץ 2018 פרסמו השניים ספר על ההיסטוריה של הקולנוע הפלסטיני, ובראשית שנת 2019 קיבלו רצועת שידור בערוץ הטלוויזיה של אוניברסיטת אל-נג’אח (“فضائية النجاح”).

מבחינת האחים ג’חג’וח כל יצירה שעוסקת בבעיה הפלסטינית נחשבת לסרט פלסטיני. יחד עם זאת, עד כה ניכר כי הדגש הוא על המסגרת הגיאו-פוליטית הקלאסית: עזה – הגדה המערבית – ירושלים והגולה הפלסטינית. במילים אחרות, בסרטיהם הם מתעלמים לחלוטין מהיצירה הקולנועית הערבית שנוצרה בישראל. בנוסף, האחים אמנם שואפים להוכיח כי הקולנוע אינו מדיום חדש בחברה הפלסטינית, אך רוב הסרטים שהם מציגים (כמו גם היוצרים שבהם הם עוסקים) מגיע מהשנים האחרונות. במילים אחרות, הם מציגים פעילות קולנועית שסובבת סביב העימות הישראלי-פלסטיני החל משנות התשעים של המאה הקודמת. שילוב שתי העובדות הללו (התעלמות מהיצירה הערבית והתמקדות בעשורים האחרונים) מוביל להצגת הקולנוע הפלסטיני ככזה שמגויס למאבק הלאומי בלבד, וישראל קיימת בו בעיקר בדמות הצבאית ולא האזרחית.

והערה אחרונה לסיום: מעניין לשים לב כי בעידן שבו התיעוד האינטרנטי שולט בכיפה, האחים ג’חג’וח פוסעים בכיוון הפוך; הם התחילו את דרכם ברשת, אבל חזרו לכלי התיעוד המסורתיים – הטלוויזיה והמילה הכתובה.