מזה 20 שנה יש לצמד השחקנים והקומיקאים אַיְמַן נַחַאס (ايمن نحّاس) וחַנַא שַמָאס (حنّا شمّاس) תפקיד מרכזי בהתעוררות הזירה התרבותית בשפה הערבית בארץ. בתחילת שנות האלפיים תחת השם “שמאס-נחאס” הם הציגו מופע קומי, שידרו תוכנית קבועה בתחנת הרדיו הצפונית “ראדיו אל-שמס”, הובילו את תעמולת הבחירות של בל”ד ואפילו הוושינגטון פוסט גילה בהם עניין. מי לא הכיר את הצמד הזה, שבלט גם בחזותו החיצונית – אימן, הגבוה עם הבלורית המתולתלת והמתנפנפת, וחנא, נמוך מעט יותר ומגולח הראש. מה היה סוד הצלחתם? הצמד החל לפעול זמן קצר לאחר אירועי אוקטובר 2000 ותוך כדי האינתיפאדה השנייה. מנקודת המוצא הזאת בחרו השניים להתמודד עם המצב המורכב באירוניה, ציניות ולא מעט הומור שחור, כשהם מביאים איתם סגנון חדש, צעיר, עכשווי ומרענן. בהופעותיהם הם מתחו ביקורת על החברה הישראלית והתעללו בפרות קדושות, ללא הבדל דת ולאום. שמאס ונחאס הציבו בקדמת הבמה נושאים רבים ומגוונים, החל מחוסר האמינות של הדיבוב הערבי בסדרות התורכיות, תרבות אי אמירת האמת בקרב בעלי מלאכה בתחום הבניין, קרי נושאים קלילים ומבדחים, ועד נושאים מורכבים יותר כמו לגלוג על ההצהרות הריקות מתוכן בהפגנות ובלוויות של חללים (ולהזכירכם, באותה תקופה היו לא-מעט כאלה) האלימות הבין-דתית בתוך החברה הערבית, המלצות וועדת אור , מנגנוני הביטחון הישראלים ועוד ועוד.
כפי שקורה פעמים רבות לשיתופי פעולה כאלה, הצמד התפרק וכל אחד מהם פנה לדרכו. את אימן נחאס הזכרנו פה (יחד עם הד”ר סלים) ושם (כמגיש החדשות מפיד). ככלל נדמה שאימן נחאס היה הרבה יותר פעיל ברשתות החברתיות כמו גם בזירה המסחרית (אפשר לראות דוגמאות בפרסומות שלו לתפוצ’יפס ולמחסני חשמל) ולכן קל לאתר קטעים שלו ברשת. אבל גם חנא שמאס לא נטש את עולם הבמה אלא המשיך להופיע בתיאטרון, במופעי סטנד-אפ, בערוץ הטלוויזיה בערבית של תאגיד השידור הציבורי (מַכַּאן) ומדי פעם אפילו העלה מערכונים לרשת בנושאים פוליטיים ויום–יומיים.
לקראת סוף שנת 2021, ולשמחת כולנו, התאחדו שמאס ונחאס וחזרו לשתף פעולה בתוכנית מערכונים סאטירית בשם “המה-שמו” (ובערבית – אל-שוּסְמוֹ الشوسمو). ה”מה-שמו” מתייחס לשלט רחוק שמפעיל את הטלוויזיה (הסבר מפורט יותר ניתן לשמוע בפתיח המוסיקלי של התוכנית, שניכרות בו השפעות הסגנון האנימטורי מבית מדרשו של טרי גיליאם מחבורת מונטי פייטון). במרכז התוכנית עומדת מהדורת חדשות סאטירית, שהשניים מגישים, אך בניגוד לתוכניות דומות (“ארץ נהדרת” למשל) מדי פעם נשבר סיפור המסגרת הזה ואנו מועברים לסוגות טלוויזיוניות אחרות. אפשר לומר שבכך הם מדמים ערב ביתי ממוצע שבמרכזו הבהייה בטלוויזיה (תוך זפּזופּ בין ערוצים).
בהשוואה לשיתוף הפעולה בעבר, הפעם ניכר שינוי בולט; כיום חנא מגדל על ראשו רעמת שיער מכובדת ואילו אימן קצוץ יותר. במישור התוכן אין הבדל גדול; השניים חזרו לסאטירה ביקורתית חברתית ופוליטית על החברה הערבית והחברה היהודית. הפעם הם לא לבד; לצידם מככבים השחקניות והשחקנים המוכשרים מַיְסַא עבְד אל-האדי, מריא זֻריק, הנרי אנדראוס, דֻרֵיד לִדַאוִי והברקה נחמדה: נועם שוסטר, שבמעין הפוך-על-הפוך מייצגת את בני המיעוט היהודי, ועל כך בהמשך. כל השחקנים לוקחים חלק גם בכתיבת התוכן כשעל כולם מפקח הכותב הראשי, ראזי נַג’אר.
העונה הראשונה של התוכנית כללה עשרה פרקים, שניתן להגדירם כמעין חימום לקראת הדבר האמיתי שעוד יגיע. אמנם היא חשפה בפנינו את יכולותיהם הקומיות של הצוות וחזינו בחיקויים, סאטירה ולא מעט נונסנס (להוציא את שמאס, נחאס ושוסטר, רוב האנסמבל לא מוכר כקומיקאים אלא דווקא כשחקני דרמה), אולם חייבים להודות שהקטעים לא אחידים ברמתם. חלקם נראים “חצי אפויים” (למשל הראיונות עם ראשי הציונות הרצל, בן-גוריון – רעיון בעל פוטנציאל טוב, שלא הלכו איתו עד הסוף) או מהווים מעין בלוני ניסוי, דוגמת הדמויות של נַסִים שיח’ השיפוצים (חיקוי טוב לסדרת רמדאן המצליחה “אל-הֵיבּה“). אם כבר דיברנו על בלוני ניסוי, נועם שוסטר בתפקיד הכתבת לענייני יהודים היא הברקה מעולה וחבל שוויתרו עליה בהמשך. בפתח התוכנית מצהירים כי “אל-שוסמו” לא מחוייבת לדבר. בערבית – מֻש רַאסִי עַלַא בַּר (مُش رَاسِي عَلَى بَر), ביטוי שניתן לתרגמו כ: לא עוגנת, לא מעוגנת ליבשה. ניתן להבין זאת מילולית – הם עדיין לא התקבעו על קו מוגדר, הם עדיין מחפשים את עצמם.
הנושא המרכזי שליווה את העונה הראשונה לאורך כל פרקיה היה המשך הפיצול והתגברות העימותים בין רע”ם לרשימה המשותפת. בהקשר זה ראינו בפרק השלישי את אחד המערכונים הטובים של העונה – עימות בין ראשי המפלגות אחמד טיבי, אימן עודה ומנצור עבאס (ניתן לראות פה, החל מ-21:30). המערכון ניתח בצורה מבריקה את הפוליטיקה הערבית בכנסת – אימן עודה כפוליטיקאי ששבוי ברעיונות נשגבים, חי בעבר ומנותק; אחמד טיבי כמי שעסוק בחידודי לשון וצחוקים; בל”ד, שאפילו לא טרחו לחקות את נציגה בכנסת “ולהביא אותו לאולפן” (במילים אחרות – את בל”ד לא סופרים); ומנצור עבאס כפוליטיקאי שמביא תוצאות, אבל עם סימן שאלה על התנהלותו (האם במקרה הוא מגיע תמיד עם קרמבו, ובערבית רַאס אל-עַבְּד, מילולית – ראש העבד?)
בין לבין זכינו לראות מערכונים על בעיית האלימות בחברה הערבית בישראל ואוזלת ידה של המשטרה; חיקויים של התוכניות לגילוי כוכבים נולדים; התלוצצות על מעמדן המיוחד של הסדרות התורכיות, וגם לכאן הצליחו להשחיל בתחכום (אולי רב מדי) את הפיצול הפוליטי, שמה יותר מתאים לו מטלנובלה תורכית, ואפילו גרסא מקומית לסדרה הפופולרית “שער השכונה” בַּאבּ אל-חַארָה, שב”אל-שוסמו” הפך להיות כַּבַּאבּ אל-חַארה. כמקובל בז’אנר הסאטירה, התוכנית הצליחה לעורר סערת רשת כשלקחו את השיר הסוחף של עזיז מרקה, יַא בַּאי, והפכו אותו לשיר ציני על הקשרים בין ישראל למדינות המפרץ.
בשורה התחתונה העונה הראשונה משאירה טעם של עוד, ניכר כי היוצרים משתפרים תוך כדי תנועה והכי חשוב – שמאס ונחאס חזרו לשתף פעולה. ניתן לצפות בתוכנית ביו-טיוב (ללא תרגום לעברית) או דרך האתר (והאפליקציה) של תאגיד השידור (בליווי כתוביות בעברית וערבית). קצב התוכנית מהיר והדיאלוגים בה לעיתים קופצניים ומהירים. פעמים רבות הבדיחות מתבססות על משחקי מילים בערבית וכדאי להסתייע בכתוביות בעברית (שמסבירות את משחקי המילים בצורה טובה ומועילה).