בכל ארצות ערב מדברים התושבים בניב מקומי השוני מאזור לאזור. למשל: יליד מצרים המגיע למרוקו לא יבין את שיחת בני המקום, גם אם יזהה מלה פה ושם.

הערבית המדוברת הנלמדת בספר זה מיוחדת לתחומי ארץ-ישראל, אבל היא קרובה מאוד לניב הלבנוני ולניב הסורי. היא גם מדוברת בתחומי ירדן, בגלל המספר הרב של הפלסטינאים המגוררים שם. בקורס זה נעיר לפעמים על הדמיון שבין הניב הנלמד לבין הניבים הקרובים המדוברים במקומות אחרים. אבל הניב הפלסטיני עצמו אינו אחיד בכל חלקי הארץ. יש צורות דיבור מיוחדות לעיר ולכפר, לגליל ולאזור ירושלים, שלא לדבר על להגי הבדוים.

בקורס לדבר ערבית בחרנו ללמד את השפה העירונית, תוך הבחנה בין הגליל (נצרת, חיפה, עכו) לבין ירושלים. יש לציין שההבדלים בין צפון ודרום מסתכמים במילים וצורות מעטות בלבד, והלומד יתרגל מהר לניב האזור שהוא יבחר בו.

אם נדבר בניב העירוני הנלמד בספר זה, ובמבטא הנכון כמובן, כל ערבי יבין אותנו. את הדברים המיוחדים לכפרים או לאזורים מסוימים (כפרים לאורך גבול לבנון, רצועת עזה…) אפשר ללמוד כשנפגשים עם אנשי האזורים האלה.