מלח בתרבות הערבית
מאת חיה סימקין
מאז העת העתיקה ועד היום תופס המלח מקום חשוב בתרבות. ייצור מלח החל כבר בתקופה הנאוליתית והמסחר בו פרח בתקופת הברונזה. במסופוטמיה, בכנען ובמצרים שימש המלח הן כתבלין והן כחומר שימור למאכלים שונים. בין היתר נודע למלח תפקיד בטקסים שונים, כמו בהקרבת קורבנות. במסופוטמיה ייצג המלח טוהר מידות.
בתרבות היהודית נזכר המלח בכמה הקשרים: ראשית, הוא שימש כתבלין. בספר איוב נאמר: “הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת” (איוב ו, ו). שנית השתמשו במלח כדי למלוח תינוקות כלומר לזרות עליהם מלח עם לידתם, כנראה למטרות חיטוי ולגירוש שדים. המנהג מוזכר בספר יחזקאל: “וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ” (יחזקאל טז, ד). מיד לאחר ניתוק חבל הטבור (כָרַּת שָׁרֵּךְ) ורחיצת התינוק במים, המליחו אותו ורק אז חיתלו אותו. מנהג זה נפוץ עד היום בתרבויות אסייתיות שונות. הארמנים כונו בפי שכניהם מומלחים בגלל מנהג זה. נראה שגם המילה העברית ממולח במשמעות של אדם ערמומי ופיקח, מקורה במנהג זה.
המלח סימן את הברית בין עם ישראל לאלוהיו. בספר במדבר נאמר: “כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ” (במדבר יח, יט) ובספר ויקרא: “וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח” (ויקרא ב, יג). המונח ‘ברית-מלח’ נזכר גם בספר דברי הימים: “הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח” (דברי הימים ב’ יג, ה).
המנהג לזרות מלח על הלחם לפני ברכת ‘המוציא לחם מן הארץ’ נגזר כנראה ממנהג המלחת הקורבנות בבית המקדש. במסכת ברכות בתלמוד הבבלי נאמר: “ר’ יוחנן ור’ אלעזר דאמרי תרוייהו כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו” כלומר שולחן הוא סמל למקדש וכשם שזרו מלח על הקורבנות יש לזרות מלח על האוכל.
בברית החדשה אומר ישוע לתלמידיו: “אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יָמְלָח הֵן לֹא־יִצְלַח עוֹד לַכֹּל כִּי אִם־לְהַשְׁלִיךְ חוּצָה וְהָיָה מִרְמָס לִבְנֵי אָדָם” (מתי ה, 13) ובדרשת ‘משל מלח הארץ ואור העולם’ הוא אומר: “הַמֶּלַח טוֹב הוּא, אַךְ אִם תֹּאבַד לוֹ מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תָּשִׁיבוּ לוֹ אֶת טַעֲמוֹ? יְהֵא מֶלַח בְּקִרְבְּכֶם וִהְיוּ בְּשָׁלוֹם זֶה עִם זֶה” (מרקוס ט, 50) כלומר המלח הוא דבר מובחר וסמל לברית שלום.
בתרבות הערבית מקובל הביטוי “יש בינינו מלח ולחם” (بيننا عيش وملح) שפירושו “יש בינינו ברית ידידות איתנה האמורה למנוע מריבות”.
בערבית מדוברת המילה “מניח” (منيح), מקורה במילה “מליח” (مليح) שפירושו “טוב” וכן גם המילה “מִלְח” (ملح) שפירושה טוּב או הצלחה. משתמשים בביטוי “ملح الشاعر” במובן של “חיבר שירה טובה”.
דוגמה מעניינת לחשיבות ברית מלח בין בני אדם אפשר גם למצוא בספרות הערבית. מי שאוכל פת במלח עם חברו אמור להפוך לבן בריתו ולשמור לו אמונים והוא מנוע מלפגוע בו בכל דרך שהיא. אחד מסיפורי אלף לילה ולילה הוא סיפור עַלִי בָּאבָּא וארבעים השודדים. בסיפור זה עולה בידי מַרְגָ’אנָה, שפחתו של עלי באבא, לסכל את מזימותיו של מנהיג כנופיית השודדים ואנשיו. היא גורמת למותם של כל אנשי הכנופייה. מנהיג השודדים מחליט לנקום בעלי באבא. הוא מתיידד עם מוחמד, בנו של עלי באבא, ומציג עצמו לפניו כסוחר עשיר. עלי באבא מזמין אותו לביתו וכך נאמר בסיפור:
כְּשֶׁהִגִּיעוּ לִפְנֵי הַבַּיִת הִזְמִין מֻחַמָּד אֶת רֵעֵהוּ לְהִכָּנֵס לִסְעֹד בּוֹ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: “הֲרֵי זֶה בֵיתֵנוּ.” סֵרַב הַלָּה בְּכָל מִינֵי נִמּוּקִים. הִפְצִיר בּוֹ מֻחַמָּד וְהִשְׁבִּיעוֹ וְלֹא הִרְפָּה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁהִסְכִּים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: “הֲרֵינִי מְמַלֵּא חֶפְצְךָ לִהְיוֹת נֶאֱמָן בָּרֵעוּת וּכְדֵי לְהַשְׂבִּיעֲךָ רָצוֹן. וְאוּלָם אֵין זֹאת אֶלָּא בִתְנַאי שֶׁאֲנִי מַתְנֶה עֲלֵיכֶם שֶׁלֹּא לָשִׂים מֶלַח בַּמַּאֲכָל, שֶׁכֵּן מוֹאֵס אֲנִי בָזֶה תַכְלִית הַמִּאוּס וְאֵינִי יָכוֹל לְאָכְלוֹ וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בְּרֵיחוֹ.” אָמַר לוֹ מֻחַמָּד: “הֲרֵי קַל הַדָּבָר לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאִם אֵין קֵבָתְךָ סוֹבֶלֶת מֶלַח, לֹא יוּשַׂם לְפָנֶיךָ אֶלָּא מַאֲכָל מִבְּלִי מֶלַח.” כְּשֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרָיו שָׂמַח בְּקִרְבּוֹ עַד מְאֹד, שֶׁכֵּן הָיְתָה תַכְלִית מַטְּרָתוֹ לְהִכָּנֵס אֶל הַבַּיִת, וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה מִן הַתַּחְבּוּלָה לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְדֵי לְהַגִּיעַ לְמַטָּרָה זוֹ וּלְהַשִּׂיג אֵמוּן זֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה בָטוּחַ בַּדָּבָר שֶׁיִּקַּח נָקָם, וְהָיְתָה הַנְּקָמָה וַדָּאִית לוֹ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “נְתָנָם אֱלֹהִים בְּיָדִי בְּוַדַּאי וּבְלִי כָל סָפֵק.” (תרגום יואל יוסף רבלין כרך י”א)
ראש השודדים מבקש אם כך דרך להיכנס לביתו של עלי באבא מבלי שיאלץ לאכול אתו פת במלח וכך יוכל לפגוע בו במצפון שקט. הסיפור מנסה להראות עד כמה אכילה משותפת של מלח מחייבת את האוכלים לשמירת אמונים הדדית עד שאפילו מנהיג כנופיית שודדים נרתע מלאכול מלח בחברת האיש שאותו הוא מתעתד להרוג.
בקשתו מעוררת את חשדה של מַרְגָ’אנָה, השפחה הנאמנה, ובלשון הכתוב: “וְאוּלָם הִיא מָצְאָה אֶת הָעְנִיָן מוּזָר, וְנַעֲשָׂה הַדָּבָר חָשׁוּד בְּעֵינֶיהָ וְהִשְׁתּוֹקְקָה לִרְאוֹת מִי הוּא זֶה הָאִישׁ שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּמֶלַח וְאֵינוֹ טוֹעֲמוֹ, שׁוֹנֶה מִכָּל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם כֻּלָּם, שֶׁהֲרֵי לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא נִשְׁמַע וְלֹא הָיָה מֵעוֹלָם.” היא מזהה את השודד המחופש ואומרת בלבה: “מֵעַתָּה מְבִינָה אֲנִי גַם מַה-טַּעַם שֶׁבִּגְלָלוֹ נִמְנַע אָרוּר זֶה מִלֶּאֱכֹל מֶלַח עִם אֲדוֹנִי. אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁבִּרְצוֹנוֹ לְהָמִית אוֹתוֹ.” בהמשך עולה בידה להרוג את השודד ולהציל את עלי באבא אדוניה מידיו.
