לח’ליף אל-וליד אבן עבד אל-מלכּ (ח’ליף שני לבני אומיה 715-705) היו נשים רבות, אך היפה והאהובה עליו מכולן הייתה ראודה. כאשר עלתה ראודה לרגל למכה לקיים את מצוות החג’, פגש בה משורר אחד ואש אהבה ניצתה בין השנים. מיום שראה אותה שוב לא נתן דעתו לא על אוכל ולא על שינה וכל הגיגיו ומחשבותיו היו רק עליה. כאשר שבה הגבירה לדמשק עירה, החל המשורר לשלוח לך שירים בסתר. אחד מהם שמעתי מאבי והוא שמע אותו מאביו לפניו וכך נאמר בו:
“הו ראודה יפת העין, לבי עורג אליך.”
“לא אנוח ולא אשקוט עד אוחז בידך!”
“איך נתאחד” השיבה לו, “וקיר ארמון חוצץ בינינו?”
“לא יעצרוני לא קיר ולא חומה!”
“אך עינו של אללה פקוחה על מעשינו.”
“אבוא אליך ויהי מה, והרחמן הוא ירחם עלינו!”
“אם כך”, אמרה היא, “בוא אלי לפני עלות השחר,
בוא אלי עת השומרים רדומים מעייפות,
בוא אלי בלאט, הו אהובי,
כטל שחר היורד על שושנה…”
אבא שלי כשהיה שר לי את השיר – לבו היה נמס ודמעות היו ממלאות את עיניו כשהיה מגיע למלים: “בוא אלי בלאט, הו אהובי, כטל שחר היורד על שושנה.”
לילה אחד עשה המשורר מעשה ולפנות בוקר התגנב ובא אל הארמון, חמק בין המשמרות ומצא דרכו לחדרה של ראודה. יחדיו תינו השניים אהבים ולא היה קץ לאושרם, אך הנה נשמעה דפיקה בדלת: “פתחי, הו יפתי! אני הוא זה, אישך הח’ליף.”
השיבה לו ראודה: “עוד רגע קט ואלבש את כותנתי ואפתח דלתי לפניך.” ובידה רמזה למשורר שיכנס אל תוך הסנדוק – ארגז הבגדים הגדול שניצב בחדרה.
נכנס הח’ליף לחדר, נפל מבטו על הארגז וחשדו התעורר.
“ראודה!” אמר לה.
“כן אישי” השיבה לו.
“ראודה, בבת עיני, רוצה אני שתתני לי מתנה!”
“כל אשר לי – שלך הוא.” השיבה לו.
מחא הח’ליף כפים ומיד נכנסו לחדר שלושה ממשרתיו.
אמר להם: “חפרו בור ברצפת החדר!”
חפרו.
אמר להם: “קחו את הסנדוק הזה וקברוהו בבור!”
קברו.
אמר להם: “החזירו את המרצפות למקומן וכסו אותן בשטיח.”
עשו המשרתים כמצוותו, וכל אותה שעה לא הסיר הח’ליף מבטו מראודה.
כשהסתיים הכל אמר לה: “שמעתי משהו ואינני יודע אם נכון הוא אם לאו. אם נכון – אני קובר עכשיו אחת ולתמיד את מה שבלבי, ואם לא נכון – רק סנדוק קברתי…”
(עיבוד מאת יואל פרץ על פי ספרו של דן בן אמוץ “סיפורי אבו-נימר: לאנשים שלא מפינים ערבית ולא מכירים טוף אל-ערבים”, זמורה ביתן מודן, 1982; אסופה של אגדות ומשלים של ערביי ארץ ישראל, שפורסם תחילה כטור ב”מעריב”.)
לפי דבריו של בן אמוץ בראיון פיקטיבי עם עצמו שפרסם בסוף הספר, מקורם של הסיפורים בשיחות שערך עם מספר סיפורים ערבי זקן מיפו, שאותו הכיר במהלך חתונה ובהמשך רשם את הסיפורים מפיו, בלשונו. בן אמוץ סירב לגלות מיהו “אבו נימר” המקורי והיכן בדיוק הוא מתגורר, ולפיכך הסברה היא שבן אמוץ כתב את הסיפורים מדמיונו. לשונם של הסיפורים ציורית, מערבת עברית וערבית ושזורה ניבים והמצאות לשוניות.
אני עיבדתי מחדש את הסיפור המקורי בעברית תקנית והוספתי כמה פרטים על גיבור הסיפור.
הסיפור המסוים הזה שבה את דמיוני. שיערתי שמדובר בסיפור הנטוע עמוק בתוך התרבות הנרטיבית הערבית, ואכן, בסיועה של ידידתי הפולקלוריסטית ד”ר רוזלנד דעים מחיפה, עלה בידי לזהות את מקורותיו.
המקור החשוב ביותר הדן בגלגוליו של הסיפור הוא הספר כִּתַאבּ אַל-אע’אנִי – “ספר השירים” – יצירתו המונומנטאלית של עלי אבן אל-חוסין אל-איספהני (أبو الفرج الأصفهاني) הידוע גם בשם אבו-אל-פַרַג’. אבו-אל-פַרַג’ היה היסטוריון ערבי יליד איספהן, שמוצא משפחתו משבט קוריש (השבט שאליו משתייך גם הנביא מוחמד). הוא חי במאה העשירית (967-897 לסה”נ) ועיקר שנותיו עברו עליו בבגדאד. הוא היה צאצא ישיר של הח’ליף מרואן השני משושלת בני אומיה והיה מקורב לשליטים בני אומיה ששלטו בתקופתו בספרד, ניהל אתם מערכת מכתבים והקדיש להם אחדים מספריו. אבו-אל-פַרַג’ נודע בבקיאותו הרבה בהיסטוריה המוקדמת של האסלאם. בשנותיו המאוחרות יותר חי אבו אל-פַרַג’ בחלב והיה בן חסותו של המושל המקומי שלו גם הקדיש את ספרו החשוב ביותר – “ספר השירים”.
כִּתַאבּ אַל-אַע’אנִי (كتاب الأغاني) – “ספר השירים” הוא יצירת ענק אנציקלופדית המשתרעת על פני עשרים כרכים (כעשרת-אלפים עמודים). לדבריו של המחבר נדרשו לו חמישים שנה להשלמת יצירתו. מדובר באוסף עצום של שירים וסיפורים למן תקופת הג’אהליה (תקופת הבערות שקדמה לאסלאם) ועד לסוף המאה התשיעית. למרבית השירים שהיו לא רק בגדר יצירות פיוטיות אלא גם שירים שהושרו לליווי מנגינות הוצמדו סימנים מוזיקליים שציינו כיצד יש לשיר אותם, אך כיום אין יודעים לפרשם. ספר זה הוא אחד המקורות החשובים ביותר לתולדות האסלאם כיוון שהוא מכיל מידע רב ערך, הן על הביוגראפיות של היוצרים השונים והן על המנהגים ואורחות החיים בארצות האסלאם.
יודעי ערבית מביניכם יוכלו למצוא באינטרנט העתק מצולם של היצירה:
al-Iṣbahānī, Abū al-Faraj ‘Alī ibn al-Ḥusayn. Kitāb al-Aghāni. Vol. 1–7
al-Iṣbahānī, Abū al-Faraj ‘Alī ibn al-Ḥusayn. Kitāb al-Aghāni. Vol. 8–14
al-Iṣbahānī, Abū al-Faraj ‘Alī ibn al-Ḥusayn. Kitāb al-Aghāni. Vol. 15–21
al-Iṣbahānī, Abū al-Faraj ‘Alī ibn al-Ḥusayn. Kitāb al-Aghāni. Vol. 22
בספרו של אבו-אל-פַרַג’ יש התייחסות מפורטת לגלגוליו של הסיפור ולעובדות ההיסטוריות שעליהן הוא מבוסס. אתייחס תחילה לשלושת גיבוריו של הסיפור, הח’ליף, רעייתו והמשורר.
הח’ליף שבו מדובר הוא וליד הראשון. אל-וליד אבן עבד אל-מלכ (الوليد بن عبد الملك) (668-715) היה ח’ליף מבני אומיה בין השנים 705 ו-715. תקופת שלטונו אופיינה בהמשך מדיניות אביו הח’ליף עבד אל-מלכ לפיתוח חקלאי בעראק, והתרחבות האימפריה. בימיו של אל-וליד הגיעה האימפריה לשיא התפשטותה עם כיבוש ספרד במערב ובוכרה וסמרקנד במזרח. בהיסטוריוגרפיה הערבית בולט אל-וליד לטובה בזכות דבקותו הדתית והתרומות שתרם לעניים, בייחוד בימי צום הרמדאן. אופיו הפשרני הביא לרגיעה זמנית במתיחות שבין שבטי הקיס והימן.
רעייתו של הח’ליף היא אֻם אל-בַּנִין בת עבד אל-עזיז בן מרואן. בסיפור היא מופיעה תחת השם ראודה, אך כפי שנראה להלן, ראודה היא אשה אחרת שחייתה בכלל בצנעא שבתימן. אֻם אל-בַּנִין אכן קיבלה מבעלה הח’ליף רשות למלא את מצוות החג’ ולעלות לרגל למכה בלווית נערותיה. שם פגשה את המשורר.
המשורר שבו מדובר הוא וַאדַח אל יַמֵן, ששמו האמיתי היה עבד אל-רחמן אבן אסמאעיל אל-חולני. וַאדַח נולד בתימן במחצית השנייה של המאה השביעית. אביו נפטר כשהיה עוד ילד קטן, ואחרי תקופת האבל, נישאה אמו בשנית. וַאדַח גדל בביתו של אביו החורג, ובהגיעו לגיל הנעורים, ביקשו דודו מצד אביו וסבתו להביאו אליהם, אבל אביו החורג סרב. כתוצאה מכך, החל מאבק משפטי שבסיומו עבר הנער לחזקתם של דודו וסבתו. השופט, שנדהם מיופיו יוצא הדופן של הנער, קרא לו בשם וַאדַח אל-ימן – “הזוהר של תימן”, וכינוי זה דבק בו.
וַאדַח התמכר לחיי תענוגות ואהבה, אבל הנערה שאהב ביותר הייתה ראודה. את אהבתו אליה הנציח בסדרת שירי אהבה, שֶׁלְּיָמִים גם הולחנו והפכו לשירים פופולאריים. הוריה של ראודה התמרמרו על כך שבתם הפכה למושא של שירי אהבה בכל רחבי העיר וכאשר ביקש את ידה הם דחו את בקשתו וחיתנו אותה עם גבר אחר.
אחד מן השירים שכתב וַאדַח לראודה אהובתו, שולב מאוחר יותר בסיפור אהבתו של המשורר לאשת הח’ליף וכך נאמר בו (תרגום שלי מאנגלית):
אָמְרָה לִי: “לְבֵיתֵנוּ אַל תָּבוֹא נָא, אֲהוּבִי,
קַנַּאי הוּא עַד מְאֹד אֲבִי.”
אָמַרְתִּי: “בְּאַחַת אֶחְטָפְךָ עוֹד בְּטֶרֶם יֵדַע,
הֵן חַדָּה הִיא כְּתַעַר חַרְבִּי.”
אָמְרָה: “אַךְ מִבְצָר נִשָּׂא חוֹצֵץ בֵּינֵינוּ.”
אָמַרְתִּי: “עַל כְּנָפַי אַמְרִיא מִמַּעַל לוֹ.”
אָמְרָה: “יָם רָחָב מַפְרִיד בֵּינֵינוּ.”
אָמַרְתִּי: “בִּשְׂחִיָּה אוֹתוֹ אֶחֱצֶה.”
אָמְרָה: “שִׁבְעַת אַחַי עֵינָם עָלַי פּוֹקְחִים.”
אָמַרְתִּי: “לְשִׁבְעָתָם שָׁקוּל אֲנִי, אֲהוּבָתִי.”
אָמְרָה: “הֵן אַלְלָה בָּנוּ הוּא צוֹפֶה.”
אָמַרְתִּי: “רַחוּם וְסַלְחָן הוּא אֱלֹהַי.”
אָמְרָה: “לֹא נוֹתָר עוֹד הַדִּבֵּר בְּפִי,
בּוֹא אֵלַי עַל כֵּן עִם לַיִל,
עֵת הַכֹּל שְׁקוּעִים בַּחֲלוֹמָם
רֵד עָלַי בַּלָּאט כְּמוֹ טַל.
וַאדַח עבר למכה ומדינה, שהיו באותה תקופה הערים התוססות ביותר בממלכה. כאשר ביקרה רעייתו של הח’ליף אל-וליד במכה במהלך מסע עלייה לרגל לעיר הקדושה, היא נפגשה עם וַאדַח, התאהבה בו והציעה לו לעבור לדמשק.
על פי אחת המסורות שמביא אבו אל-פַרַג’ בספרו, כאשר יצאה אֻם אל-בַּנִין למסעה למכה, כתב בעלה הח’ליף מכתב למשוררי הממלכה והתרה בהם לבל יזכירו אותה או אחת ממלוותיה בשירתם. אך למרות זאת פנתה המלכה ביוזמתה לשניים מן המשוררים שפגשה במכה, כת’יר וְאדַח, וביקשה שישוררו עליה שירי אהבה. וַאדַח חיבר שיר שבו הוזכרה המלכה בשמה, בעוד שכת’יר חיבר שירה על המשרתת שלה ע’אסרה.
אבו אל-פַרַג’ מביא גם ציטוט מפיו של המשורר כת’יר, ציטוט שעבר במסורת שבעל פה מדור לדור, וכך נאמר בו: “עליתי לרגל עם אֻם אל-בַּנִין בת עבד אל-עזיז בן מרואן שהייתה אשתו של אל-וליד בן עבד אל-מלכ והיא שלחה אלי ואל וַאדַח אל-ימן פתק שהכיל שירת אהבה, אני פחדתי להסתבך ועל כן אמרתי דברי שירה על המשרתת שלה, בעוד שוַאדַח שר עליה עצמה ואז הרגו אל-וליד”.
לפי אחת המסורות שהוא מביא, ציווה הח’ליף להרוג בסתר את ואדח וקבר אותו בתוך ארמונו. לפי מסורת אחרת, כאשר נודע לאל-וליד שואדח כתב שירי אהבה שבהם הוזכר שמה של המלכה, הוא התכוון להורגו, אך בנו עבד אל-עזיז יעץ לו שלא לעשות זאת. “הו אמיר המאמינים,” אמר לו, “אל תחרוץ משפט נמהר. וודא קודם כל שאכן אמת הדבר, וגם אם נכון, נהג כפי שנהג מועאויה במשורר אבי דהבל כאשר חיבר שירת אהבה שבה הוזכרה בתו. הוא העדיף לתת למשורר מענק כספי וכך בייש אותו וגרם לו שלא ימשיך במעשיו.” אל-וליד לא נענה להפצרות בנו. הוא הכניס את המשורר לתוך ארגז וקברו בעודו בחיים.
על פי מסורת נוספת שהוא מביא, המשורר וַאדַח לא הסתפק בכתיבת שירים, אלא היה מאהבה של המלכה בפועל, והיא נהגה להחביא אותו בחדרה. באחד הימים קיבל הח’ליף מתנה יקרת ערך – קופסא מהודרת מלאה באבנים טובות. הח’ליף נתן את הקופסה מתנה לרעייתו וציווה על אחד ממשרתיו להביאה לחדרה של המלכה. כאשר הגיע המשרת לחדרה של המלכה הוא הפתיע אותה בעת שהסתירה את מאהבה המשורר בתוך הסנדוק. המשרת דרש ממנה שתיתן לו אחת מאבני החן “דמי לא יחרץ” כדי שלא ילשין עליה. המלכה התרגזה עליו ואמרה לו: “בוש והכלם, אין לך כבוד!”
המשרת חזר לאדוניו וסיפר לו על מה שראה בחדרה של רעייתו. הח’ליף התרגז עליו ואמר: “שקר אתה דובר! לא ייתכן!” והוא ציווה לערוף את ראשו של המשרת, על שהתערב בעניינים לא לו (ומן הסתם גם כדי להשתיק את הפרשה ולמנוע לזות שפתיים). מיד אחר כך נעל הח’ליף את נעליו ושם פעמיו אל חדרה של רעייתו. הוא מצא אותה כשהיא מסתרקת לפני הראי. הח’ליף שידע מתיאורו של המשרת באיזה ארגז מדובר, התיישב על הארגז ואמר לה: “מדוע מעדיפה את חדר זה מכל החדרים שעומדים לרשותך?”
השיבה לו המלכה: “חדר זה אהוב עלי כי בו נמצאים כל צרכי והם נגישים לי בכל עת שארצה. כאן נמצאים כל הארגזים המכילים את חפצי.”
אמר לה האמיר: “תני לי אחד מארגזיך.”
השיבה לו: “קח כל ארגז שתרצה.”
אמר לה: “אינני רוצה בכל הארגזים. די לי בארגז זה שעליו אני יושב.”
השיבה לו: “אמיר המאמינים, קח ארגז אחר ולא את זה. בארגז זה יש דברים שאני זקוקה להם.”
“לא.” אמר לה, “רצוני דווקא בארגז זה!”
אמרה לו: “קח אותו, אמיר המאמינים”
ציווה הח’ליף על משרתיו להוציא את הארגז מחדרה ולהביאו לחדר מושבו. שם פקד על המשרתים לחפור בור עמוק שהגיע עד למי התהום. הוא ציווה עליהם להכניס את הארגז לבור ולפני שכיסו אותו בעפר, פנה הח’ליף אל הארגז ואמר: “שמועה הגיעה לאוזנינו. אם נכון הדבר – אנו קוברים אותך ואת שמך לעד, ואם טעינו הרי שקברנו דבר פחות ערך – ארגז מעץ.”
אחר כך ציווה על משרתיו לכסות את הבור, להחזיר את המרצפות למקומן ולכסותן בשטיח. מאז אותו יום, לא ראה איש את וַאדַח, והח’ליף לא הזכיר יותר את העניין בפני רעייתו עד ליום מותה.
הנה כי כן, כך צירפו מספרי הסיפורים עובדות היסטוריות עם דמיון ויצרו את הסיפור המופלא שהבאתי בפניכם.
